אליהו הנביא היה אחד מגדולי הנביאים הראשונים, בעל אישיות מיוחדת ועטופת המסתורין.
כרקע לתקופת נבואותו, בימי איזבל ואחאב מלך ישראל הרשעים, הייתה קיימת סכנה מוחשית שעם ישראל עשוי לבטל את ייחודו ואת זהותו כעם ה', וזאת לאחר שרבים מהעם צרפו לעבודת ה' את עבודת הבעל (אל הגשם). יתרה מכך, לאחר שאיזבל גזרה גזירת שמד על כל נביאי ה', היה חשש שעם ישראל עשוי לאבד את סגולתו, סגולת הנבואה, המייחדת אותו מכל העמים, ומסיבות אלה נשלח אליהו. אליהו מופיע בסערה ונעלם בסערה – בהופעתו הראשונה בפרק י"ז, הוא מכריז על עצירת הגשמים ללא שום הקדמה של תוכחה לעם וללא צווי מפורש מה', ובעת הסתלקותו מן העולם, הוא עולה השמיימה בסערה בעודנו חי. הוא היחיד בין הנביאים שלא נתפרשה בו מיתה ורק אלישע תלמידו זכה 'לראות' (במראה הנבואה) כיצד 'רכב אש וסוסי אש' מפרידים ביניהם וכיצד עולה אליהו בסערה לשמיים. ואכן, כל חייו ושליחותו הנבואית טבועים במטבע של סערה ושל אש, של איש בעל נפש קנאית כפי שנראה מייד, כועסת וסוערת למראה כל מעשה עוול ובגידה בקב"ה – גם שמו מעיד על כך: אלי הוא ההוי"ה, בשליחותו פעל ועל ייחודו מסר את נפשו.
לאחר 3 שנות בצורת מגזרתו הקשה של אליהו, הוא מצווה להתעמת עם אחאב כדי שהבצורת תוכל להסתיים. אליהו מורה לקבץ את העם להר הכרמל לטקס מיוחד כדי להראות מי האלהים האמיתי. אליהו עורך מעין דו-קרב בין ה' לאלוהי נביאי הבעל: כל צד יבנה מזבח ויקריב עליו פר אך לא יצית אש – האל שיענה באש מהשמים ויאכל את הקרבן, הוא האל האמיתי. אליהו לועג לנביאי הבעל (אולי הוא ישן ולא שומע?) ומוכיח כמובן כי ה' הוא האלוהים האמיתי. לאחר שכל העם ראו את המחזה וקראו פעמיים "ה' הוא האלוהים" (פסוק הנועל את תפילות יום הכיפורים, בשל עוצמתן של מילים אלו, היוצאות מהלב באימה ורתת), אליהו הרג את נביאי הבעל והגשם חזר לרדת.
הדרמה ממשיכה בפרק הבא (י"ט): אליהו כעת מבוקש ע"י איזבל על שהרג את נביאי הבעל ולכן בורח ומבקש את נפשו למות על כך שנשאר לבד. הוא הולך 40 יום עד שמגיע למערה בהר חורב (הר סיני), לאותו מקום שזכה משה להתגלות י"ג מידות רחמים. ה' שואל אותו "מה לך פה אליהו" ואליהו עונה "קַנֹּא קִנֵּאתִי לַיהוָה אֱלֹהֵי צְבָאוֹת, כִּי־עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֶת מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ, וְאֶת־נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב; וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי, וַיְבַקְשׁוּ אֶת־נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ". לנוכח תשובה זו ה' מתגלה אליו במערה במחזה רב הוד ורושם, עם רוח חזקה, רעש ואש ולבסוף קול דממה דקה, שואל שוב את אליהו את אותה השאלה, ומקבל שוב את אותה התשובה. בעקבות תשובתו הזהה של אליהו שחזר על חטאי ישראל, ה' משחרר אותו מתפקידו ומצווה עליו למנות את אלישע נביא במקומו, להמליך מלך חדש לארם ומלך חדש לישראל (יהוא), שתפקידם להעניש את ישראל. מעמד זה בהר חורב קוראים בהפטרת פנחס בשל הדמיון בעניין הקנאות של אליהו ופנחס. מכאן דרשו חז"ל שפנחס זה אליהו/גלגולו של אליהו (חלק מחז"ל טוענים שאליהו היה משבט בנימין ולא משבט לוי).
מתוך שני האירועים המרכזיים בהר כרמל ובחורב אנו למדים מספר דברים על אישיותו של אליהו. נתחיל במעמד טקס הכרמל: טקס זה נקרא כהפטרת לפרשת חטא העגל. בין סיפור חטא העגל וסיפור מאבק אליהו בכרמל נמצא קווים מקבילים רבים: בשני הסיפורים מסופר על חטא העם בעבודה זרה ועל מנהיג עז רוח שלא היסס לשפוך דם, כדי להחזיר את העם לדרך המוטב (הריגת אלפים בפרשה ושחיטת מאות נביאי הבעל ע"י אליהו). בשני הסיפורים מתפלל המנהיג ומזכיר את אבות האומה, ובשניהם נענה האל למנהיג (סליחה לחטא העגל והחזרת הגשם).
הדמיון בין משה ואליהו חורג אף מעבר לשני הסיפורים, ועמד על כך בהרחבה המדרש המונה שורה ארוכה של קווי דמיון בין שני האישים, לשוניים ומעשיים, כגון ששניהם נקראים 'איש האלהים', שניהם זכו להתגלות בהר חורב, משה הוריד אש משמיים (בחנוכת המשכן) ואליהו בכרמל, וכן עוד מעל 30 קווי דמיון משותפים ביניהם. אלא שכאן נעצר הדמיון ועולה ההבדל העיקרי ביניהם כפי שמשתקף בסיפור השני בהר חורב: בעוד שמשה זכה בנקרת הצור לחזות בהנהגת ה', אליהו, לעומת זאת, הודח באותו מעמד על קנאותו, בעקבות דברי הקטרוג שלו על עם ישראל כפי שראינו בתשובתו החוזרת. לא כך אמור נביא לנהוג – כשחטא עם ישראל, עמד משה בתפילה ובתחנונים כסנגור לישראל וביקש רחמים וסליחה, וכאשר נביא נעשה קטגור לישראל כאליהו, אף אם דבריו אמת הם, אין בו עוד צורך. הגלוי שזכה אליהו במערה שהסתיים בקול דממה דקה רמז לו שאין דרכו הסוערת והמקפדת מכוונת לדעת עליון, ואת 'קול ה" יש להשמיע לבריות לא תמיד ב'רוח סערה', ב'רעש' וב'אש' אלא ב'קול דממה דקה'. לפעמים צריך לקרב אנשים ברכות ולא בפעולה רעשנית.
ועם כל זאת, אין קנאתו העזה לקב"ה באה לקפח את אהבתו העזה לישראל – לשון 'קנא' במקרא, שלא כמובנו השלילי כיום, יסודו באהבה עזה. במעמד הכרמל זוקף אליהו את חטאם של ישראל לחובת שמים ("ואתה הסבות את-לבם אחורנית") ומתפלל תפלה עזה ביותר להשבת הגשם. כמו-כן, למרות פירוד ממלכות ישראל ויהודה בתקופתו, כוון אליהו בפעולותיו לאחדות העם ע"י כך שבנה את המזבח מ 12 אבנים, כמספר שבטי ישראל, ואף צווה לצקת עליו כמספר זה (3א4) כדי מים.
אליהו התלונן על כך שבני ישראל עזבו את הברית עם ה' – כתוצאה מכך, וכדי שיראה שבני ישראל נשארו בברית, חז"ל אומרים שעל אליהו לבוא לכל ברית מילה. מאידך, גם מעט מקנאותו של אליהו אנו צריכים, ולכן אנו מזמינים את אליהו לבוא אלינו בכל סדר פסח, לילה המציין את יצירת עם ישראל והברית, בחלק של ההגדה "שפוך חמתך על הגויים".
המדרש שהזכרנו לעיל מסיים את ההקבלה בין משה ואליהו בדברי גאולה ונחמה: "משה, שגאלם ממצרים, שוב לא חזרו ונשתעבדו פעם שנייה במצרים, ואליהו, כשיגאל אותם מאדום, עוד אינם חוזרים ומשתעבדים, אלא היא תשועת עולם". אליהו הוא היחיד מבין כל הנביאים שעתיד להשלח לישראל כמבשר הגאולה, כפי שניבא מלאכי בחיתום נבואתו שאותה נקרא עוד שבועיים בשבת הגדול: "הנה אנכי שלח לכם את אליה הנביא, לפני בוא יום ה' הגדול והנורא". חז"ל אמרו על גאולת ישראל: "בניסן נגאלו ובניסן עתידין להגאל" – שנזכה בע"ה לגלוי אליהו ולבשורת הגאולה.
