ירמיהו הנביא מתחיל סדרת הפטרות מיוחדות שאינן קשורות לפרשת השבוע – ג' דפורענותא וז' דנחמתא: שלוש שבתות פורענות ושבע שבתות נחמה. חז"ל קבעו שבשלושת השבועות שבין י"ז בתמוז לט' באב (תקופת בין המצרים), קוראים 3 הפטרות המתמקדות בתוכחה וציון חורבן המקדש, ולאחר מכן, בשבעת השבועות שלאחריהן, 7 הפטרות של נחמה וגאולה. הפטרות אלה קבועות לפי תקנה חז"לית מדויקת, ולכן יש להן תוקף חזק יותר מהפטרות רגילות.
שלושת נבואות התוכחה (ירמיה א' + ב', ישעיה א') מדגישות את חטאי הדור שגרמו לחורבן, ו 7 הפטרות הנחמה לקוחות מספר ישעיהו ומטרתן לעודד את עם ישראל ולזרוע גרעין נחמה והתחזקות באמונה, בגאולה העתידה לבוא. בנוסף, שבת שובה עוסקת בתשובה, הנקראת בעשרת ימי תשובה (בין כסה לעשור). ליחס המספרי של 3 מול 7 יש משמעות לפי חז"ל, המדגיש את עקרון "מידת הטוב מרובה ממידת פורענות".
ההפטרה הראשונה בסדרה לקוחה מפרק א בספר ירמיהו המתארת את מינויו לנביא, והיא זהה להפטרה בפרשת שמות. החשש הראשון של ירמיהו היה שמא יטעה במראה הנבואה, ואינו נביא באמת, וכמו-כן, שמא יצטרך לומר נבואות שיתקיימו בעתיד הרחוק, ואז ייחשב כנביא שקר. לפיכך הראה לו הקב"ה שני מראות: מראה השקד ומראה הסיר הנפוח. ירמיהו ענה נכון על מה שראה, ובכך הקב"ה הראה לו שהוא נביא אמת. בשני המראות בטל ה' את חששותיו – במראה השקד אמר לו: "כי־שוקד אני על דברי לעשתו"; ובמראה הסיר הנפוח ראה ירמיהו כיצד מפיחים אוויר באש כדי שתתבשל הפורענות במהרה ותישפך על ממלכת יהודה – ה' מסביר לירמיהו שעם זר יבוא מצפון (בבל) וישפוך על מלכות יהודה את זעמו של ה' על עוונותיהם של בנ"י, בעיקר על חטאם החמור שעבדו לאלילים.
החשש השני של ירמיהו היה שיתנקשו בחייו, כשם שעשו לנביאים שקדמו לו, אבל הקב"ה הניח את דעתו באמרו: "ואת כל אשר אצווך תדבר". החשש של ירמיהו לא היה מופרך – הוא היה הנביא שסבל הכי הרבה מכל הנביאים עד כדי סכנת חיים. עד סוף המאמר נתאר את התלאות שעבר ירמיהו בכל אחד מהמלכים שניבא בתקופתו.
המלך הראשון שירמיהו ניבא בתקופתו היה יאשיהו, מלך שהוביל רפורמות דתיות לביעור עבודה זרה וחידוש הברית עם ה'. ירמיהו אמנם שמח על כך, אך היה ספקן לגבי שורשיות השינוי – הוא התריע שהעם לא שינה את לבבו באמת והמשיך בעבודה זרה, וכי הרפורמות הן חיצוניות בלבד (מהשפה לחוץ). החברה בתקופתו של ירמיהו שרתה ברווחה יחסית והשתחררה מעול אשור, מה שהקשה על הציבור להאמין בנבואות זעם. הוא נלחם במיוחד נגד הדעה שהייתה נפוצה בעם, כי ה' יחוס על כבודו ולא יתן את היכלו (בית המקדש) להחרב – בית המקדש אינו פוליסת ביטוח. העם נהה אחרי נביאי שקר שהבטיחו שלום ויציבות, והתנגד בחריפות לנביאים שניבאו פורענות. ירמיהו נתקל לעיתים בתגובות קשות: לעגו לו, איימו על חייו, ואף ניסו לרצחו. אנשי עירו ענתות זממו להרגו, וגם במקדש נתקל בהתנגדות אלימה מצד הכהנים ונביאי השקר. הוא מתאר את עצמו כמי שהיה "לאיש ריב ומדון לכל הארץ", שבכה וקלל את יום הולדתו.
בימי יהויקים, בנו של יאשיהו, התדרדר המצב הרוחני והמוסרי ביהודה. ירמיהו התריע על עוול, שפיכות דמים ועבודת אלילים, ונרדף קשות. הוא תיעב את הצביעות הדתית, נלחם בשחיתות ובכפילות, ודגל בצדק, משפט ואמת. המלך שרף את מגילת נבואותיו שנכתבה על ידי ברוך בן נריה (סופרו של ירמיהו), ואף ניסה לאסור ולהרוג אותו. בתקופה זו נרצחו גם נביאים אחרים, כמו אוריהו בן שמעיהו. ירמיהו עצמו ניצל רק בזכות הגנתם של שרים, ובמיוחד ממשפחת שפן. הכהנים ונביאי השקר ראו בו סכנה ממשית, והוא הפך לדמות שנואה על ההמון.
בימי צדקיהו, המלך האחרון, המשיך ירמיהו לנבא על החורבן הקרב וקרא לכניעה לבבל – דבר שפורש כבגידה. ירמיהו ראה בבבלים את שליחי ה' אשר נשלחו להפרע מהעמים הרשעים, ולכן התנגד לכל נסיון למרוד בהם ולהשתחרר מעולם – כל כריתת ברית עם אשור או מצרים כנגד בבל תכשל. בהיות הבבלים צרים על ירושלים, קנה ירמיהו לפי מצוות ה' שדה בענתות, ובזה רצה לעודד את העם ולהוכיח את בטחונו ששרידי העם הגלה ישובו עוד לארצם. בשל קריאתו לכניעה, הוא נאסר, הושלך לבור טיט שגרם כמעט למותו, והוא ניצל בזכות התערבותו של עבד מלך הכושי. למרות פגישות אישיות עם צדקיהו והשתדלותו להיטיב את מצבו בבית הכלא, המלך לא העז להטות אוזן לדבריו בגלוי ולא שחרר אותו, מחשש מרד השרים.
לקראת החורבן חזה ירמיהו את כל ההרס: רעב, חרב, גלות ואובדן הבית. לבסוף, לאחר שירושלים חרבה ונפלה לידי נבוכדנאצר, ירמיהו שוחרר ע"פ פקודת מלך בבל. הוא בחר להישאר בארץ והצטרף לגדליהו בן אחיקם במצפה, אך גם שם לא מצא מנוחה. לאחר רצח גדליהו, נמלטו הפליטים למצרים ולקחו את ירמיהו עמם בניגוד לרצונו. במצרים המשיך ירמיהו לנבא, להוכיח ולהזהיר מפני עבודה זרה, וגם שם נתקל בהתנגדות חריפה ובלעג. האבסורד הגדול היה שהעם האשים את ירמיהו, שבגלל נבואותיו הגיע החורבן, במקום להבין שמעשיהם גרמו לכך. אין ידיעות על ימיו האחרונים ועל מקום פטירתו. לפי אגדת חז"ל הביאוהו המצרים בבלה אחרי שנלחם נכוכדנאצר במצרים. אגדות אחרות מספרות כי מת או נהרג במצרים.
על חיי ירמיהו ועל רגשותיו ידועים לנו פרטים יותר מאשר על כל נביא אחר, משום שהם מפורטים בספרו – ברוב דבריו מביע ירמיהו רגשות צער ומרירות, ומקום חשוב בספרו תופסות הקינה והתלונה. בייסוריו הנוראים, גופניים נפשיים, התלונן ירמיהו על מר גורלו וקלל את יומו. הוא לא הקים משפחה, לא השתתף בשמחות, והיה איש בודד. זוהי הטרגדיה הגדולה של ירמיהו: מאהבת עמו רצה לכבוש את נבואתו, אך לא יכל. הוא דיבר אמת, גם כשהדבר עלה לו במחיר גבוה.
בד בבד, הוא גם ראה עתיד מזהיר לישראל אחרי עונש הגלות: העם יחזור בתשובה, ה' ישיב לארצו את שרידי העם, ויכרות עמם ברית חדשה שלא תופר עוד לעולם. גם לשרידי עשרת השבטים ירמיהו מנבא שישובו ויתאחדו עם שארית יהודה בציון, ומלך מזרע דוד ימלוך על כולם.
לא קל להיות נביא…היום אין לנו נביאים, אבל יש מספיק סימנים משמיים שמורים לנו לתקן את דרכינו. יהי רצון שנשכיל ללמוד מלקח ההסטוריה המר של עמנו ונזכה לראות את נבואות הנחמה של ירמיהו מתגשמות במהרה בימנו, אמן.
