דוד המלך זכה יותר מכל אדם אחר במקרא, יותר מן האבות ואף יותר ממשה רבנו, לתאור נרחב של מעשיו, משעה שנמשח בסתר בבית אביו ועד עד ליומו האחרון. רובו של ספר שמואל, יותר מ 30 פרקים עוסק בעיקר בדוד, וכיוצ"ב עוסקים בו עוד כ 20 פרקים בספר דברי הימים. ספר שלם (מגילת רות) עוסק ביחוס אבותיו, וספר שלם (תהילים) נקרא על שמו. ועל אלה יש להוסיף הרבה מקראות המדברים בו ובמלכותו, הן בספר מלכים והן בשאר ספרי הנביאים והכתובים, ושמו נזכר במקרא יותר מאלף פעמים! לחדוש מלכות בית דוד מתפללים בכל יום, בתפילת עמידה ובברכת המזון. המדרש מספר שאדם הראשון ראה שדוד היה אמור להיוולד נפל ולחיות רק 3 שעות, אך משום שראה בו עוצמה ותפקיד לנצח, ביקש מאת ה' להחיותו ונתן לו במתנה 70 שנה מחייו (ולכן נשמתו של דוד היא נשמה כללית).
במה זכה דוד לכל זה וכן להיות רגל רביעית במרכבה ביחד עם שלושת האבות?
קצרה היריעה מלסקר אותו. ובכל זאת, נאמר שדוד הייתה דמות יחידאית בתולדות ישראל, בעל תכונות המנוגדות לעיתים זו מזו: נגן, משורר ונעים זמירות ישראל, גבור חיל ומצביא; קשה וקשוח, ורך ורגשני, חכם ועניו, חסיד ואיש רוח. ועל כולם איש ירא ה', הבוטח בו, ובלשון מדרש: גבורה, תורה, וענווה, שלושתן נמצאו בדוד. במאמר זה נתמקד בשתי תכונות עיקריות שעולים מן ההפטרה: ענווה ולקיחת אחריות.
כשדוד מעלה את ארון ה' לירושלים, אנו רואים את ענוונותו של דוד שמסיר מעצמו את בגדי המלכות שלו מול ארון ה' ועונה לבקורת של מיכל אשתו, שלפני ה' הוא רוקד ומפזז, ואין בכך משום פחיתות כבוד. גם בשעת מרידת אבשלום, אין הוא חפץ שהארון ילוה אליו בברחו, והוא מבקש להשיבו לירושלים, מתוך ענוות רוח והכנעה בפני ה'. דוד המלך תמיד ביטל את עצמו לקב"ה וזכה לתואר הרם של עבד ה', כמו אבות האומה, הנביאים ומשה רבנו. דוד תמיד נשאר נאמן למשיחתו וליעודו: משיח ה' על "נחלת ה' " – כך הוא כינה את א"י. דוד יצר דגם אולטימטיבי של הנהגה, שהמלך כפוף לה' ועליו ללכת בדרכי ה' ובחוקתיו, וכפועל יוצא מכך, דוד עסק בתורה ופסק הלכות, הרבה לשאול באורים ובתומים לפני מלחמה, ציית לנביאים (גד ונתן) וקיבל את תוכחתם כשנכשל.
את תפיסתו כשליח ה' רואים כבר במעשה גבורתו בהריגת גוליית. הוא משתמש בביטויים המוכיחים כי הוא רואה דברי החרפות של גוליית כהתרסה נגד ה', ולפני הילחמו בגלית, הוא רואה במעשהו משום קידוש שם שמים, וכך הוא אומר: "אנכי בא אליך בשם ה' צבאות אלהי מערכות ישראל אשר חרפת…וידעו כל הארץ כי יש אלוהים לישראל וידעו כל הקהל הזה כי לא בחרב ובחנית יהושיע ה' כי לה' המלחמה נתן אתכם בידנו".
תכונה בולטת נוספת של דוד הייתה לקיחת אחריות על החטאים שעשה, כפי שראינו בהפטרה שכעס על עצמו עם הארון. דוד חטא בשני חטאים עיקריים, הכיר בחטאו, קיבל את היסורים באהבה וידע שהם ממרקים את העוון. החטא הראשון הוא חטא בת שבע שבו דוד התאווה לבת שבע אשתו של אוריה החיתי, ושלח אותו לקרב בידיעה שלא יחזור מהקרב. כשנתן הנביא הוכיח את דוד על החטא במשל כבשת הרש, עונה דוד בפשטות וללא הסתייגות "חטאתי לה'". העונש שלו היה שהילד שנולד לו מבת שבע גסס ומת, ודוד מצדיק עליו את הדין וזוכה שבנו השני מבת-שבע, שלמה, יירש את מלכותו.
החטא השני הוא שדוד ספר את העם למרות הצווי בתורה שאוסר למנות את העם. גד הנביא מביא אליו את דבר ה' לפיו הוא יכול לבחור בין 3 עונשים אפשריים, ודוד בוחר בעונש שהוא מאת מה' וללא עירוב יד אדם: מגיפה בת 3 ימים. לאחר יום אחד דוד רואה את מלאך ה' נעצר ליד גורן ארונה היבוסי ומבקש מה' שיפרע ממנו עצמו ולא יפגע בעם שלא חטאו. בחטא הזה לא זו בלבד שהתחרט על מעשהו, אלא גם ביקש שהעונש יפגע בו ולא באחרים. כשכר על כך, זכה להקים מזבח לה'.
המלכות שיסד דוד המלך היא נקודת מפנה בקורות עם ישראל. בית המלכות שיסד האריך ימים, קרוב ל 450 שנה, יותר מכל בית מלוכה אחר, הן בישראל והן בעמים הקדומים האחרים הידועים לנו. אנו מצפים בכל יום לבואו של משיח בן דוד, ובע"ה שנזכה לכך במהרה, ולהיות ענווים ובעלי תשובה כדוד המלך.
