פרשת לך-לך

הפטרת השבוע היא מספר ישעיהו מאמצע פרק מ, המשכו של פרק הפטרת נחמו שפתחה את שבתות הנחמה בפרשת ואתחנן.

מטרת ההפטרה לעודד את הסובלים, להפיג את פחדם ולחזק בליבם את התקווה לגאולה. בשבת נחמו ראינו כי הנבואה פותחת בשאלות המראות את גדולת הבורא ואת כוחו הגדול (מ יב-כו). מכאן, מתחילה ההפטרה: הנבואה עוברת ללמד את ישראל, שלא יתייאשו, מחמת שתש כוחם, שהרי 'קוֹיֵ יְהוָה יַחֲלִיפוּ כֹחַ' (מ, כז-לא). מכאן, הנבואה עוברת לפרש, שה' הוא שעורר את המנצח לבוא ממזרח, ודבר זה כבר נגזר מראש, בימי בראשית, כאשר נקבעו כל הדורות שיקומו בעתיד (מא א-ד). הנבואה עוברת לתאר את ההכנות שהגויים עושים למלחמה (מא ה-ז) ומבטיחה לישראל שלא יירא, אלא יהא בטוח בתשועת ה' (ח-טז) – כאן מסתיימת ההפטרה. הפרשה ממשיכה עוד קצת ומסיימת בהבטחה, שיהיו מים ואילנות במדבר וכל בני האדם יכירו את גדולת ה' אלהי ישראל, ושהוא שעשה את כל הנפלאות האלה (יז -כ).

העולה מכל הפרשה הוא, שגדולת ה' מתגלה ב 3 עניינים: א. בבריאת העולם ובשלטון ה' על כל איתני הטבע; ב. בהשגחת ה' על כל ענייני בני אדם ובקביעתו את קורות ימי הדורות; ג. בקדושת ה' השורה על עמו ובתשועתו לעמו.

הקשר לפרשת השבוע מופיע בפרק מא פסוק ח בדברי העידוד לעם ישראל ואזכרתו של אברהם אבינו במפורש: וְאַתָּה יִשְׂרָאֵל עַבְדִּי, יַעֲקֹב אֲשֶׁר בְּחַרְתִּיךָ; זֶרַע, אַבְרָהָם אֹהֲבִי. הפרשה מספרת על נאמנותו של אברהם שעזב את ארץ מולדתו והלך לארץ נכריה בלתי ידועה לו, וכאן, בארץ המיועדת לו, קיבל עליו נסיון של רעב, המכריחו שוב לנדוד לארץ אחרת; ובהגיעו לזקנה מופלגת הוא מקיים את מצוות ה' ועושה בגופו ובאנשי ביתו את ברית המילה כאות בינו ובין בוראו. ולכן הוא זוכה להיקרא בפי הנביא בשם 'אוהבי', כינוי שרש"י מסבירו בלשון זו: "שלא הכירני מתוך תוכחה ולימוד אלא מתוך אהבה".

ההפטרה מסתיימת בדברי עידוד: "אַל-תִּירְאִי תּוֹלַעַת יַעֲקֹב, מְתֵי יִשְׂרָאֵל; אֲנִי עֲזַרְתִּיךְ נְאֻם-ה', וְגֹאֲלֵךְ קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל…. וְאַתָּה תָּגִיל בַּיהוָה, בִּקְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל תִּתְהַלָּל", כלומר, תתפאר ותשתבח על שזכית שקדוש ישראל הוא גואלך. עם ישראל נמשל לתולעת וניתן לפרש את זה בכמה מובנים: בפשט, עם ישראל הוא שפל ובזוי כתולעת. במובן פחות בזוי, הדימוי מראה על ענווה וצניעות, כפי שמעיד דוד המלך: "וְאָנּכִי תוּלַעַת ולא אִיש". במובן המעצים, למרות קטנותה, שימשה לדברים קדושים, כמו תולעת השני ששימשה לצביעת יריעות המשכן ותולעת השמיר ששימשה לביקוע אבנים בבית המקדש. כמו-כן, כמו שכוחה של התולעת הוא בפיה, ככה עם ישראל, כוחו בפיו בזכות התפילות.