פנימיות הפרשה – מסע הנשמה
פרשת השבוע מפגישה אותנו עם מסע התיקון של אברהם אבינו, מסע שאינו רק היסטורי, אלא נוגע ביסודות הרוחניים העמוקים ביותר של המציאות ונפש האדם. כדי להבין את התיקון הזה, עלינו להכיר תחילה עקרון מרכזי בעבודת הנפש שמלמדת אותנו חכמת הקבלה המכונה "לקבל על מנת להשפיע", ואשר ילווה אותנו רבות לאורך השנה. נתאר תחילה עקרון זה ולאחר מכן נראה כיצד הוא בא לידי בטוי בדמותו של אברהם אבינו.
שפת הקבלה משתמשת במושגים של בורא ונברא כדי לתאר את היחסים בין הקב"ה והאדם. מתוך כך, חכמת הקבלה מסבירה לנו שהאור העליון, שהוא השפע שהבורא משפיע עלינו, מבוסס על מהות של נתינה ואהבה מוחלטת, שכן הבורא רק נותן ואינו מקבל כלום מאף אחד. לעומת זאת, הטבע הבסיסי שאיתו נבראנו הוא אגואיזם, רצון לקבל הנאות ושפע לעצמנו. הפער הזה שבו הבורא רק נותן ואנחנו רק מקבלים, מייצר ניתוק מהבורא וגורם לאור להסתלק מאתנו, מה שגורם לנו לחווית חסרון תמידית ולמרדף בלתי פוסק אחר הנאות. על מנת לקבל את האור העליון בצורה נכונה ולהתחבר אל הבורא, האדם צריך להיות דומה לבורא, למהות שלו – מהות של נתינה. זה אומר שהאדם צריך לשנות בהדרגה את הכיוון הפנימי שלו – מרצון לקבל לעצמו, לרצון לתת ולהשפיע לאחרים, ובשפת "בעל הסולם" – 'לקבל על מנת להשפיע': לחשוב איך להעביר הלאה את כל השפע שאנו מקבלים, להיטיב עם הזולת. למשל, אדם עשיר יכול לעזור לנזקקים, אדם חכם יכול לשתף את החכמה שלו וכוצ"ב. כשאדם הופך את הרצון שלו להשפיע, לנתינה, הוא נהיה צינור שדרכו עובר השפע – צנור ורצון אותם אותיות.
על רקע העקרון הרוחני הזה, ניתן להבין את ההיסטוריה האנושית שלפני אברהם. מבריאת העולם עברו עשרים דורות של תוהו ואגואיזם שקרסו – עשרה דורות מאדם עד נח, ועשרה דורות מנח עד אברהם, דורות שבהם שלטה תפיסה אגואיסטית, יצרית וחומרית, שדרדרה את האנושות למבול ולמגדל בבל. חכמי הקבלה אומרים שאברהם היה הראשון שיישם את המודל של הרצון להשפיע. כל מעשיו היו חסד טהור, החל ממסירות נפשו בכבשן האש באור כשדים מתוך קידוש השם, ועד להכנסת אורחים נדיבה באוהל פתוח מארבעה כיוונים לכל עובר ושב. אברהם ביטל את הרצון לקבל העצמי והפך לצינור של חסד, שאינו מצפה לתמורה או לכבוד. עמידותו האיתנה מול מלך סדום שלא לקבל ממנו מאומה בתמורה להצלתו, מציגה את השיא של השתחררות מתלות חומרית ומציפיות מהזולת, מתוך ידיעה שהקב"ה בלבד הוא מקור העושר.
בואו של אברהם לעולם סימן את הפצת האור, את תחילת התיקון של האדם ואת ראשית התפשטות האמונה. אברהם היה יחיד ומיוחד בדורו. רבי נחמן מברסלב מסביר את סוד כוחו במושג "אחד היה אברהם" – אברהם עבד את ה' מתוך תחושה שהוא יחיד בעולם, מבלי להסתכל על בני דורו, עובדי עבודה זרה, או על מניעות מצד אביו תרח וסביבתו. עוצמה זו שינתה את פני הבריאה כולה, כפי שמפרש הזוהר על הפסוק בפרשת בראשית "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם" – אל תקרא 'בהבראם' אלא 'באברהם', שכן בזכותו נבראו שמים וארץ וממנו החל עולם של תיקון.
ברובד הפנימי והעמוק יותר, אברהם אבינו הוא סמל למסע שעוברת הנשמה בעולם הזה – ע"פ הזוהר הקדוש, השם אַבְרָם מורכב בדרך של נוטריקון מהמילים "אָב רָם". מונח זה מסמל את הנשמה היורדת ממקורה העליון כדי להתלבש בגוף הגשמי והחומרי בעולם הזה, במטרה להוות לו "אב" ומנהיג, להדריך את כוחות הנפש החומריים ולהביאם אל תיקונם השלם. לפני ירידתה, הנשמה מתברכת ב 7 ברכות המקבילות ל 7 ברכות שקיבל אברהם בפרשה בפסוקים ב-ג (וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל… וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה), והקב"ה מוסר לה עוד מאה מפתחות של ברכות, שהם רמוזים בגימטרייה של המילים "לך לך" (50+50). מאה מפתחות אלו ניתנים לנשמה כדי שתוכל לפתוח עימן שערי שמיים ולתקן בעזרתם את העולם.
הציווי "לך לך" מפורש בזוהר כ"לך לעצמך", כלומר קריאה לאדם לצאת למסע לתקן את עצמו ואת המדרגה שלו. כאשר אנו מתבוננים בפסוק הציווי "לֶךְ לְךָ מַאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ" עולה לכאורה סדר הפוך של הליכה: לפי ההיגיון הטבעי, אדם יוצא תחילה מבית אביו, לאחר מכן ממולדתו (סביבתו הקרובה), ולבסוף מארצו. אולם התורה נקטה בסדר הפוך בדיוק. ה'נתיבות שלום' מסביר את ההיפוך הזה, שהתורה סדרה את הציווי לפי הסדר הפנימי של עבודת תיקון המידות והנפש, מן הקל אל הקשה, מן מהחוץ אל הפנים: "מארצך" – התנתקות מההשפעה השלילית של הסביבה והמדינה – קל יחסית לעקור. "וממולדתך" – השתחררות מתפיסות מקובעות של המשפחה – קצת יותר קשה להתנתק. ו"מבית אביך" – קילוף השכבה העמוקה ביותר של ההרגלים והתכונות שנמשכות מההורים – הכי קשה לשנוי. רק לאחר קילוף שכבות אלו יכול האדם להגיע אל "הארץ אשר אראך", שהיא התיקון הגמור של הנשמה. מבחינה לשונית וקבלית, המילה "אֶרֶץ" מייצגת את ה"רָצוֹן" (על פי מאמר חז"ל בבראשית רבה: "למה נקרא שמה ארץ? שרצתה לעשות רצון קונה"). תהליך התיקון הרוחני שהאדם נדרש לעבור במסע "לך לך" הוא למעשה תיקון הרצון: יציאה והשתחררות מן המדרגה של "רצון לקבל" לעצמו (אגואיזם), ועליה הדרגתית אל מדרגת "רצון להשפיע", שהיא הדרך היחידה להשיג דבקות בבורא.
אולם הנשמה אינה לבד במסע הזה. אברהם יוצא מחרן עם לוט ושרה, והזוהר ממשיך ומבאר לנו שלוט מייצג את הנחש והיצר הרע (לוט פירושו קללה בארמית), שמצטרף למסע הנשמה בעולם הזה כדי להעמיד אותה בניסיונות. שרה לעומת זאת מייצגת את הגוף: תפקיד הגוף לקבל את ההתעוררות הרוחנית מהנשמה ולתרגם אותה למעשים טובים בעולם החומרי. התורה מספרת כי אברהם ושרה יצאו לדרך ויקחו "אֶת כָּל רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכָשׁוּ וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן". הזוהר מפענח פסוק זה על דרך הסוד ש"רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכָשׁוּ" הם המעשים הטובים שאדם עושה בעולם הזה מכח ההתעוררות של הנשמה. "וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן" מייצג את תיקון הנפש המשותף של הנשמה והגוף: הנשמה מעוררת, והגוף מבצע את המעשים הטובים בפועל. המסע ממשיך בפסוק "וַיַּעֲבֹר עַד מְקוֹם שְׁכֶם" – מקום שכם מייצג את משכנה של השכינה, וההגעה אליו מתרחשת כאשר תוקפו של היצר הרע נשבר לגמרי ע"י התעוררות הנשמה.
סיומו של המסע מעניק הוראה אקטואלית ומעשית לכל אדם בכל דור. פנימיות התורה והחסידות מלמדות אותנו כי כל הדמויות והמקומות בסיפורי תורה קיימות בנפש שלנו. 'אור כשדים' המודרני אינו רק מקום גיאוגרפי היסטורי, אלא הסביבה החומרנית וההישגית הסובבת אותנו. הציווי "לך לך" הוא קריאה נצחית לאדם בכל שנה מחדש, קריאה להתנתק מ'אור כשדים' המפתה אותנו להישאר כבולים לרצונות אגואיסטים, לעבר מסע רוחני. רק מתוך אותה תנועה פנימית של עקירת הרצון לקבל והפיכתו לאהבה והשפעה, נוכל להאיר את חיינו ולהשלים את תיקון הנשמה אליו נועדנו.