מדוע נבחר אברהם להפיץ את האמונה באל אחד?
פרשת השבוע נפתחת בצווי הידוע "לך לך" לאברהם אבינו כשהוא כבר בן 75. בניגוד לנח המזוהה כאיש צדיק שמצא חן בעיני ה' ונבחר להציל את האנושות, אברהם הוא בגדר חידה בתחילת סיפורו – פסוקי הפתיחה של הפרשה אינם מספקים שום מניע לבחירתו של ה' באברהם לשאת את בשורת ה' לעולם ולהיותו אב ל 3 הדתות המונותיאיסטיות, ולא את קורותיו עד גיל 75. המדרשים מילאו את החלל הזה בתיאורים שמציירים את דמותו כבעל תעוזה כבר מילדותו.
נלך ראשית לתקופה שבה חי אברהם אבינו. לשם כך, נחזור לסוף הפרשה הקודמת, בה התחיל המשטר הטוטליטרי הראשון בהיסטוריה של האנושות, בראשותו של נמרוד: "וְכ֖וּשׁ יָלַ֣ד אֶת־נִמְרֹ֑ד ה֣וּא הֵחֵ֔ל לִֽהְי֥וֹת גִּבֹּ֖ר בָּאָֽרֶץ. הֽוּא־הָיָ֥ה גִבֹּֽר־צַ֖יִד לִפְנֵ֣י ה'. וַתְּהִ֨י רֵאשִׁ֤ית מַמְלַכְתּוֹ֙ בָּבֶ֔ל." המדרשים מתארים את נמרוד כשליט עריץ וערמומי שהניע את בני דורו לבנות את מגדל בבל, על מנת להאדיר את מלכותו. הוא כונה 'גיבור' בזכות כוחו הרב שקיבל מכתנת הכבוד שהקב"ה עשה לאדם הראשון וכל החיות היו יראות מפניו כשהיה לובש את הכתנת. על המילה "ציד", אומר רש"י ע"פ המדרש: "צד דעתן של בריות בפיו, ומטעה אותם למרוד במקום, מתכוון להקניטו על פניו" (נמרוד מלשון מרידה).
על הרקע הזה נולד אברהם אבינו. אברהם נולד בביתו של תרח, סוחר פסילים בעיר אור-כשדים, בתקופה שבה האלילות שלטה בכל פינה. המדרש מספר שיועצי נמרוד ראו בכוכבים שעתיד להיוולד ילד שעתיד למרוד בו ולרשת אותו, ולכן ציווה נמרוד להרוג את אברהם. אביו החביא אותו במערה שלוש שנים וכאשר יצא מן המערה, החל לשאול את עצמו שאלות: כְּשֶׁהָיָה אַבְרָהָם בֶּן־שָׁלֹשׁ שָׁנִים יָצָא מִן הַמְּעָרָה, הִרְהֵר בְּלִבּוֹ: מִי בָרָא שָׁמַיִם וְאָרֶץ וְאוֹתִי? הִתְפַּלֵּל כָּל הַיּוֹם כַּלּוֹ לַשָּׁמֶשׁ. לָעֶרֶב שָׁקַע הַשֶׁמֶשׁ בְּמַעֲרָב וְזָרְחָה הַלְבָנָה בְּמִזְרָח. כְּשֶׁרָאָה אֶת הַיָּרֵחַ וְכוֹכָבִים סָבִיב לַיָרֵחַ, אָמַר: זֶה שֶׁבָּרָא הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְאוֹתִי, וְהַכּוֹכָבִים הַלָּלוּ שָׂרָיו וַעֲבָדָיו. עָמַד כָּל הַלַיְלָה בִּתְפִלָּה לַיָּרֵחַ. לַבֹּקֶר שָׁקַע הַיָּרֵחַ בְּמַעֲרָב וְזָרַח הַשֶׁמֶשׁ בְּמִזְרָח. אָמַר: אֵין בְּיַד אֵלּוּ כֹּחַ: אָדוֹן יֵשׁ עֲלֵיהֶם אֵלָיו אֶתְפַּלֵּל וְאֵלָיו אֶשְׁתַּחֲוֶה. כך, מתוך התבוננות פשוטה בטבע, הגיע אברהם הילד להכרה שיש בורא אחד לעולם.
כשחזר אברהם לבית אביו, נשאר יום אחד בדוכן הפסלים של אביו לבדו וניתץ את כל הפסלים, ונדון על כך למיתה. וזו לשון המדרש: תֶֶּרַַח, עוֹבֵֵד צְְלָָמִִים הָָיָָה. פַַּעַַם אַַחַַת יָָצָָא לְְמָָקוֹם, הוֹשִִׁיב לְְאַַבְְרָָהָָם מוֹכֵֵר תַַּחְְתָָּיו. הָָיָָה בָָּא בֶֶּן אָָדָָם לִִקְְנוֹת וְְהָָיָָה אוֹמֵֵר לוֹ (אברהם): בֶֶּן כַַּמָָּה שָָׁנִִים אַַתָָּה? וְְהָָיָָה אוֹמֵֵר לוֹ (האדם): בֶֶּן חֲֲמִִשִִּׁים אוֹ שִִׁשִִּׁים. וְְהָָיָָה אוֹמֵֵר לוֹ (אברהם): וַַי לְְאוֹתוֹ הָָאִִישׁ שֶֶׁהוּא בֶֶּן שִִׁשִִּׁים וּמְְבַַקֵֵּשׁ לְְהִִשְְׁתַַּחֲֲווֹת לְְבֶֶן יוֹמוֹ (לפסל). וְְהָָיָָה מִִתְְבַַּיֵֵּשׁ וְְהוֹלֵֵךְ לוֹ. פַַּעַַם אַַחַַת בָָּאָָה אִִשָָּׁה אַַחַַת נוֹשֵֵׂאת פִִּנְְכַַת (מנחת) סֹלֶֶֹת אַַחַַת. אָָמְְרָָה לוֹ: הִִנֵֵּה לְְךָ (מנחה), הַַקְְרֵֵב לִִפְְנֵֵיהֶֶם (לפסלים). קָםָ אברהם, לָָקַַח מַַקֵֵּל בְְּיָָדוֹ וְְשָָׁבַַר לְְכָָל הַַפְְּסָָלִִים, וְְנָָתַַן הַַמַַּקֵֵּל בְְּיַַד (הפסל) הַַגָָּדוֹל שֶֶׁהָָיָָה בֵֵּינֵֵיהֶֶם. כֵֵּיוָָן שֶֶׁבָָּא אָָבִִיו אָָמַַר לוֹ: מִִי עָָשָָׂה לָָהֶֶם כָָּזֶֶה? אָָמַַר לוֹ אברהם: מָָה נִִכְְפֹֹּר מִִמְְּךָ? (מה אסתיר ממך?) בָָּאָָה אִִשָָּׁה אַַחַַת נוֹשֵֵׂאת לָָהּ פִִּנְְכַַת סֹלֶֹתֶ אַַחַַת וְְאָָמְְרָָה לִִי: הִִנֵֵּה לְְךָ, הַַקְְרֵֵב לִִפְְנֵֵיהֶֶם. הִִקְְרַַבְְתִִּי לִִפְְנֵֵיהֶֶם, הָָיָָה זֶֶה אוֹמֵֵר: אֲֲנִִי אוֹכֵֵל רִִאשׁוֹנָָה, וְְזֶֶה אוֹמֵֵר: אֲֲנִִי אוֹכֵֵל רִִאשׁוֹנָָה. קָָם זֶֶה הַַגָָּדוֹל שֶֶׁהָָיָָה בֵֵּינֵֵיהֶֶם, לָָקַַח מַַקֵֵּל וּשְְׁבָָרָָם. אָָמַַר לוֹ (אביו): אַַתָָּה מְְשַַׁטֶֶּה בִִּי? וְְיוֹדְְעִִים הֵֵם? (לפסלים יש דעת?) אָָמַַר לוֹ (אברהם): וְְלֹא יִִשְְׁמְְעוּ אָָזְְנֶֶיךָ מַַה שֶֶּׁפִִּיךָ אוֹמֵֵר?! לְְקָָחוֹ אביו וּמְְסָָרוֹ לְְנִִמְְרוֹד.
אָמַר לוֹ (נמרוד לאברהם): נִשְׁתַּחֲוֶה לָאֵש ותנצל. אָָמַַר לוֹ (אברהם): וְְנִִשְְׁתַַּחֲֲוֶֶה לַַמַַּיִִם שֶֶׁמְְּכַַבִִּים אֶֶת הָָאֵֵשׁ? אָָמַַר לוֹ נִִמְְרוֹד: נִִשְְׁתַַּחֲֲוֶֶה לַַמַַּיִִם. אמר לו: נִִשְְׁתַַּחֲֲוֶֶה לֶֶעָָנָָן, שֶֶׁטּוֹעֵֵן מַַיִִם? אָָמַַר לוֹ: נִִשְְׁתַַּחֲֲוֶֶה לֶֶעָָנָָן. אָָמַַר לוֹ: אִִם כֵֵּן, נִִשְְׁתַַּחֲֲוֶֶה לָָרוּחַַ שֶֶׁמְְּפַַזֶֶּרֶֶת אֶֶת הֶֶעָָנָָן? אָָמַַר לוֹ: נִִשְְׁתַַּחֲֲוֶֶה לָָרוּחַַ. אָָמַַר לוֹ: וְְנִִשְְׁתַַּחֲֲוֶֶה לְְבֶֶן אָָדָָם שֶֶׁסּוֹבֵֵל רוּחַַ? אָָמַַר לוֹ: דְְּבָָרִִים בְְּעָָלְְמָָא אַַתָָּה מְְסַַפֵֵּר! (אתה מהתל בי) – אֲֲנִִי אֵֵינִִי מִִשְְׁתַַּחֲֲוֶֶה אֶֶלָָּא לָָאוּר (לאש), הֲֲרֵֵי אֲֲנִִי מַַשְְׁלִִיכֲֲךָ בְְּתוֹכוֹ, וְְיָָבוֹא אֱֱלוֹהַַּ שֶֶׁאַַתָָּה מִִשְְׁתַַּחֲֲוֶֶה לוֹ וְְיַַצִִּילְְךָ הֵֵימֶֶנּוּ (ממנו).
הָָיָָה שָָׁם הָָרַַן (אביו של לוט) עוֹמֵֵד חָָלוּק (חצוי בנפשו). אָָמַַר לעצמו: אִִם מְְנַַצֵֵּחַַ אַַבְְרָָהָָם, אֲֲנִִי אוֹמֵֵר 'שֶֶׁל אַַבְְרָָהָָם אֲֲנִִי', וְְאִִם מְְנַַצֵֵּחַַ נִִמְְרוֹד, אֲֲנִִי אוֹמֵֵר 'שֶֶׁל נִִמְְרוֹד אֲֲנִִי'. כֵֵּיוָָן שֶֶׁיָָּרַַד אַַבְְרָָהָָם לְְכִִבְְשַַׁן הָָאֵֵשׁ וְְנִִצֹֹּל, אָָמְְרוּ לוֹ: לְְמִִי אַַתָָּה? אָָמַַר לָָהֶֶם: 'שֶֶׁל אַַבְְרָָהָָם אֲֲנִִי'. נְְטָָלוּהוּ וְְהִִשְְּׁלִִיכוּהוּ לָָאוּר, וְְנֶֶחְְמְְרוּ (נצרבו) בְְּנֵֵי מֵֵעָָיו, וְְיָָצָָא וּמֵֵת עַַל פְְּנֵֵי תֶֶּרַַח אָָבִִיו, זֶֶהוּ שֶֶׁכָָּתוּב: 'וַַיָָּמָָת הָָרָָן עַַל פְְּנֵֵי תֶֶּרַַח אָָבִִיו'.
המדרש משעשע בחלקו, כאשר אברהם חושף בצורה שנונה את האבסורד של עבודת האלילים ע"י סיפור "הריב" בין הפסלים על המנחה, ומוכיח את נמרוד שכל הדת שלו מצטמצמת בסוף לסגידה לאדם (לנמרוד עצמו). אבל ניתן גם לראות את עוצמתה ההרסנית של העבודה האלילית בזמנו, עד כדי כך שאביו הסגירו לנמרוד והוא נדון למוות. מותו של הרן מעורר שאלה: מדוע גם הוא לא ניצל מהאש? הדו-שיח הפנימי שלו חושף בפנינו שהרן רחוק ממעלתו הרוחנית של אברהם – כשאברהם נכנס לכבשן האש, הוא לא ידע אם הוא יצא חי, הוא לא קיבל הבטחה, אלא הוא בחר באמת, גם אם זה יעלה לו בחיים. והבחירה הזו, היא הבחירה שעשתה את ההבדל בין אדם טוב לבין אב של אומה. עם לא נבנה על אנשים שמאמינים רק כשזה נח להם (כמו הרן). עם נבנה על אנשים שמוכנים לעמוד על האמת גם כשזה מסוכן, גם כשזה מבודד אותם מכל העולם. ברגע המכונן הזה של כבשן האש הוחלט מי יהיה אבי האומה של עם ישראל.
לאחר שניצל מהאש, אברהם עבר מאור-כשדים לחרן והחל להפיץ את בשורת האמונה באל אחד. לאחר תקופה שבה אברהם זכה למעמד מכובד וקיבץ סביבו אנשים רבים, ה' פונה אליו ומצווה עליו להתנתק מהכל: "לך לך מארצך…." – האדם שבחר באלוקי עולם, נבחר להביא את דברו לאנושות באמצעות הדוגמא האישית של היותו מאמין. אומר המדרש: לְמָה הָיָה אַבְרָהָם אָבִינוּ דוֹמֶה? לִצְלוֹחִית שֶׁל אַפּוֹפִּילְסִימוֹן (בושם) מֻקֶּפֶת צָמִיד פָּתִיל, וּמֻנַּחַת בְּזָוִית (קבועה במקומה), וְלֹא הָיָה רֵיחוֹ נוֹדֵף. כֵּיוָן שֶׁהָיְתָה מִטַּלְטֶלֶת, הָיָה רֵיחוֹ נוֹדֵף. כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם אָבִינוּ: טַלְטֵל עַצְמְךָ מִמָּקוֹם לְמָקוֹם וְשִׁמְךָ מִתְגַּדֵּל בָּעוֹלָמי. הריח האמיתי שנדף מאברהם לא רק היה של אמונה, אלא גם הריח שעולה מכבשן האש – ריח של מסירות נפש לדורות, עם כל אותם יהודים שמסרו את נפשם על קידוש השם. אברהם חתר יחידי נגד זרם בני דורו, לעבר כנען (א"י), והוריש לאנושות את האומץ להיות במיעוט. על צמד המילים "אברהם העברי" אמרו חז"ל: "כל העולם כולו מעבר אחד, והוא מעבר אחד".
הסיבה לבחירת אברהם מזוקקת במדרש הבא: מָשָׁל לְאֶחָד שֶׁהָיָה עוֹבֵר מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, וְרָאָה בִּירָה (טירה) אַחַת דּוֹלֶקֶת (מוארת). אָמַר: תֹּאמַר שֶׁהַבִּירָה הַזּוֹ בְּלֹא מַנְהִיג? הֵצִיץ עָלָיו בַּעַל הַבִּירָה, אָמַר לוֹ אֲנִי הוּא בַּעַל הַבִּירָה. כָּךְ לְפִי שֶׁהָיָה אָבִינוּ אַבְרָהָם אוֹמֵר: תֹּאמַר שֶׁהָעוֹלָם הַזֶּה בְּלֹא מַנְהִיג? הֵצִיץ עָלָיו הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאָמַר לוֹ אֲנִי הוּא בַּעַל הָעוֹלָם. כאשר מחפש האלוהים את האדם שיישא את בשורת האלוהים לעולם, הוא יכול לבחור רק במי שנכסף בעצמו להביא בשורה זו לאנושות. האלוהים בוחר באברהם כי אברהם מחפש את האלוהים.
עוד על מדרשים ומשמעותם, ראה במאמר נפרד.