מה זה מדרש?
מדרש הוא אחד האמצעים שעוזרים לפרש את התנ"ך – ישנם 4 רבדים לפירוש התורה הידועים בר"ת פרד"ס: פשט (המשמעות הפשוטה של הכתוב), רמז (משמעות מרומזת או סמלית בכתוב כגון גימטריה), דרש (המשמעות הדרשנית של הכתוב) וסוד (פנימיות התורה ע"פ תורת הסוד, הקבלה והחסידות). המילה מדרש נגזרת מן השורש 'דרש', שפירושו חיפוש, עיון, בקשה. בתורה ובנביאים מוצאים "דרש" במשמעות של חיפוש את ה’ ("דרשוני וחיו", עמוס), או חקירה מדוקדקת ("ודרשת וחקרת", דברים). חז"ל לקחו מילה זו והחילו אותה על לימוד התורה: המדרש הוא החיפוש אחר המשמעות העמוקה והפנימית של הכתוב. חז"ל ראו בפסוקי התורה מקור אינסופי של משמעות – כל מילה ופסוק בתורה נושאת פוטנציאל לדרשה והמדרש הוא אפוא הכלי שבא לחלץ מתוכן את הרבדים הנסתרים הללו.
המדרש הוא חלק מהתורה שבע"פ, הכוללת גם את המשנה והגמרא (תלמוד). בהיסטוריה של המדרשים אנו מוצאים 3 שלבים עיקריים (וכפועל יוצא, שלושה ענפים עיקריים בספרות המדרש), שכל אחד מהם משקף צורך רוחני אחר של הדור:
- מדרשי הלכה – במאות הראשונות לספירה נתחברו מדרשי הלכה ע"י התנאים שעיקרם ביאורים לכתובים בתורה, במטרה להוציא מהם הלכות למעשה. התורה הכתובה מצווה אותנו מצוות רבות, אך פעמים רבות היא איננה מפרטת את אופן קיומן. למשל, איך נראים תפילין? בלי התורה שבע"פ אין לנו דרך לדעת ולכן מדרשי ההלכה הן מעין גשר שבין הכתוב לקיום המעשי.
- מדרשי אגדה – לאחר חתימת התלמוד, התפתחו מדרשי האגדה. התורה חסכנית במילים ומלאה בפסוקים/סיפורים סתומים, או טעוני הסבר ושאלות בלתי פתורות. מדוע למשל קין הרג את הבל? מדרש האגדה מרחיב וממלא את הפערים, ובכך נותן לקורא תמונה שלמה ומשמעותית יותר. לכן מדרשי אגדה באופיין הם משלים וסיפורים עם לקח מוסרי.
- אנתולוגיות – במרוץ השנים, לאחר חורבן בית שני, כשהפזורה היהודית התרחבה והתרחקה ולא יכלה תמיד לעסוק בעיון תלמודי דקדקני, עלה צורך לשמר את כל מה שנאמר בדורות הקודמים. או אז, נערכו חיבורים כמו ילקוט שמעוני שהוא אנתולוגיה עצומה הלוקט מדרשים מכל התקופות, הלכתיים ואגדתיים גם יחד, על כל ספרי התנ"ך. דרך המדרש יכלו החכמים להעביר מוסר ותקווה, לחזק את האמונה ולתת משמעות לחיי הגלות והציפייה לגאולה.
קצרה היריעה מלכלול את כל אוסף המדרשים על פני כל המאות השונות – הטבלה הבאה מסכמת את העיקריים שבהם:
סוג מדרש | צורך | לקט מדרשים בולטים | זמן המדרשים |
|---|---|---|---|
הלכה | ביסוס הלכות מתוך התורה | מכילתא דרבי ישמעאל ומכילתא דרשב"י על 5 חומשי תורה (ספרא, ספרי זוטא, ספרי) | המאה ה 3 לספירה ע"י התנאים |
אגדה | הרחבה לטקסט המקראי
בצורת סיפורים ומשלים ע"מ להעביר מסר אתי ואמוני | דרשניים – פסיקתא דרבי כהנא, פסיקתא רבתי, מדרש תנחומא, אבות דרבי נתן | מאה 5-7 ע"י אמוראים וסבוראים |
פרשניים – 'מדרש רבה' על התורה והכתובים, פרקי דרבי אליעזר, מדרשים קטנים: דברים זוטא, איכה זוטא | מאה 8-10 ע"י הגאונים | ||
אנתולוגיה | שימור המסורת המדרשית לדורות ע"מ לעודד ולנחם | ילקוט שמעוני, ילקוט המכירי, מדרש הגדול, שכל טוב, לקח טוב, מדרש אגדה (בובר), עין יעקב | מאה 11-14 ע"י הראשונים |
נקח לדוגמא שני מדרשים מפרשת בראשית הגדושה בסיפורים מרתקים על בריאת העולם. המדרש הראשון (בראשית רבה, יב) מסביר מדוע בבריאת העולם נעשה שימוש בשני השמות של הקב"ה – שם ה' (השם המפורש) המבטא את מידת החסד והרחמים, ושם 'אלהים' המבטא את מידת הדין: ה' אֱלֹהִים – משל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיוּ לוֹ כּוֹסוֹת רֵיקִים, אָמַר הַמֶּלֶךְ: אִם אֲנִי נוֹתֵן לְתוֹכָן חַמִּין (מים חמים), הֵם מִתְבַּקְּעִין (נשברים). אם צוֹנֵן הֵם (מים קרים), מַקְרִיסִין (מתכווצים). וּמֶה עָשָׂה הַמֶּלֶךְ? עֵרַב חֲמִין בְּצוֹנֵן וְנָתַן בָּהֶם וְעָמָדוּ (הכוסות נשארו בשלמותן). כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אִם בּוֹרֵא אֲנִי אֶת הָעוֹלָם בְּמִדַּת הָרַחֲמִים, הֲוֵי חֶטְיָיה סַגִּיאִין (יהיו החוטאים מרובים ולא תהיה יראה מפני הבורא). בְּמִדַּת הַדִּין, הָאֵיךְ הָעוֹלָם יָכוֹל לַעֲמֹד? (מידת הדין תדקדק עם האדם כחוט השערה ולא יוכל להתקיים). אֶלָּא הֲרֵי אֲנִי בּוֹרֵא אוֹתוֹ בְּמִדַּת הַדִּין וּבְמִדַּת הָרַחֲמִים, וְהַלְּוַאי יַעֲמֹד. כלומר, העולם נברא בשילוב של מידת הדין עם הרחמים כדי שיוכל להתקיים.
המדרש השני (פרקי דרבי אליעזר, יג) מרחיב את אחד הסיפורים שהשפיעו על כל האנושות – חטא עץ הדעת: המדרש מסביר כיצד פיתה הנחש את חווה וחווה את האדם: דָּן נָחָשׁ בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ וְאָמַר: אִם הוֹלֵךְ אֲנִי וְאוֹמֵר לְאָדָם, יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ לִי, שֶׁהָאִישׁ לְעוֹלָם קָשֶׁה, אֶלָּא הוֹלֵךְ אֲנִי וְאוֹמֵר לְחַוָּה, שֶׁהָאִשָּׁה שֶׁאֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁהִיא שׁוֹמַעַת לִי, שֶׁהַנָּשִׁים נִשְׁמָעוֹת לְכָל הַבְּרִיּוֹת. וְהָלַךְ הַנָּחָשׁ וְאָמַר לָאִשָּׁה: ״וְכִי אַתֶּם מְצֻוִּים עַל פֵּרוֹת הָאִילָן?״ אָמְרָה לוֹ: ״הֵן״, שֶׁנֶּאֱמַר: 'וּמִפְּרִ֣י הָעֵץ֮ אֲשֶׁ֣ר בְּתוֹךְ־הַגָּן֒ אָמַ֣ר אֱלֹהִ֗ים לֹ֤א תֹֽאכְלוּ֙ מִמֶּ֔נּוּ וְלֹ֥א תִגְּע֖וּ בּ֑וֹ פֶּן־תְּמֻתֽוּן'. כֵּיוָן שֶׁשָּׁמַע הַנָּחָשׁ דְּבָרֶיהָ שֶׁל חַוָּה, מָצָא לוֹ פֶּתַח לְהִכָּנֵס (הנחש מצא סדק לערער את האיסור כי חווה הוסיפה איסור על נגיעה בעץ, אף שזו לא נאסרה). אָמַר לָהּ: ״אֵין צִוּוּי זֶה אֶלָּא עַיִן הָרַע, כִּי בְּשָׁעָה שֶׁאַתֶּם אוֹכְלִים מִמֶּנּוּ תִּהְיוּ כְּמוֹהוּ אֱלֹהִים. מָה הוּא בּוֹרֵא יָחִיד שְׁנֵי עוֹלָמוֹת, אַף אַתֶּם יְכוֹלִים לִבְרֹא עוֹלָמוֹת וּלְהַחֲרִיב עוֹלָמוֹת. מָה הוּא מֵמִית וּמְחַיֶּה, אַף אַתֶּם יְכוֹלִים לְהָמִית וּלְהַחֲיוֹת״.
וְהַנָּחָשׁ הָלַךְ וְנָגַע בָּאִילָן, וְהָאִילָן צָוַח וְאָמַר: ״רָשָׁע! אַל תִּגַּע בִּי!״ הָלַךְ הַנָּחָשׁ וְאָמַר לָאִשָּׁה: ״הֲרֵי נָגַעְתִּי בּוֹ וְלֹא מַתִּי, אַף אַתְּ תִּגְּעִי בּוֹ וְלֹא תָמוּתִי״. וְהָלְכָה הָאִשָּׁה וְנָגְעָה בּוֹ בָּאִילָן וְרָאֲתָה מַלְאַךְ הַמָּוֶת בָּא כְּנֶגְדָּהּ. אָמְרָה: ״אוֹי לִי שֶׁנָּגַעְתִּי! עַכְשָׁיו אָנֹכִי מֵתָה וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה אִשָּׁה אַחֶרֶת וְנוֹתְנָהּ לְאָדָם. אֶלָּא אָנֹכִי גּוֹרֶמֶת לוֹ שֶׁיֹּאכַל עִמִּי. אִם אָמוּת – נָמוּת שְׁנֵינוּ, וְאִם אֶחְיֶה – נִחְיֶה שְׁנֵינוּ״. וְלָקְחָה מִפֵּרוֹת הָאִילָן וְאָכְלָה וְנָתְנָה לְאִישָׁהּ. כֵּיוָן שֶׁאָכַל אָדָם מִפֵּרוֹת הָאִילָן, רָאָה אֶת עַצְמוֹ עֵרוֹם וְנִפְקְחוּ עֵינָיו וְקָהוּ שִׁנָּיו. אָמַר לָהּ: ״מַהוּ שֶׁהֶאֱכַלְתִּנִי שֶׁעֵינַי נִפְקְחוּ וְקָהוּ שִׁנַּי עָלַי? כְּשֵׁם שֶׁקָּהוּ שִׁנַּי, כֵּן יִקְהוּ שִׁנֵּי כָּל הַדּוֹרוֹת״. עד היום אנחנו מתקנים את החטא…

