במאמר הראשון על שלבי הגאולה תארנו את השלבים השונים של הגאולה ובמאמר זה נעסוק בשלב הראשון של הגאולה – קיבוץ גלויות.
קיבוץ הגלויות תופס מקום מרכזי בתפיסת הגאולה המקראית ובתפילת עם ישראל לדורותיו. החזון של שיבת כל נדחי ישראל לארצם אינו רק יעד לאומי-מדיני, אלא ביטוי לאמונה עמוקה בתהליך הגאולה שאותו מוביל הקב"ה בעצמו. רעיון זה עובר כחוט השני בספרי הנביאים ובכתבי הקודש. למשל, בתפילת 18, לאחר הבקשות האישיות, פותחות הבקשות הלאומיות בבקשה על קיבוץ גלויות: "תקע בשופר גדול לחירותנו, ושא נס לקבץ גלויותינו" – קיבוץ הגלויות הוא תחילת תהליך הגאולה ולכן הועמדה בקשה זו בראש כולן. זו גאולה לאומית, השבה ומאחדת את עם ישראל בארץ שהובטחה לאבותינו.
הרמב"ם הדגיש שהאמונה בקיבוץ הגלויות היא חלק בלתי נפרד מהאמונה במשיח ובתורת משה. לדבריו, מי שאינו מאמין בביאת המשיח ובשיבת הגולים אינו כופר רק בדברי הנביאים, אלא גם בתורה עצמה, שבה הוזכר רעיון קיבוץ הגלויות בפעם הראשונה בנאומו של משה בסוף ספר דברים: "ושב ה' אלוהיך את שבותך ורחמך, ושב וקיבצך מכל העמים…והביאך ה' אלהיך אל הארץ". הרמב"ם רואה בפסוק זה הוכחה שגאולת ישראל, ובפרט קיבוץ גלויות, נובעת מהבטחה אלוקית יסודית.
הנביאים השתמשו בדימויים רבים מעולם האדם (נישואין, רפוי), החי (רועה וצאן) והצומח, כדי לתאר את קיבוץ הגלויות, וראו ביציאת מצרים תבנית לגאולה העתידה. למשל, כפי שנבקעו המים לעם ישראל בצאתו ממצרים, כך תיפתח הדרך לשבים מכל קצות הארץ. ישעיהו משתמש שוב ושוב בדימויים מעולם יציאת מצרים לתיאור השיבה: "ונבקעו במדבר מים, ונחלים בערבה", ויחזקאל מדגיש את היד החזקה של ה': "והוצאתי אתכם מן העמים…ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחמה שפוכה". למרות שה' הוא המוביל את תהליך קיבוץ הגלויות, לעיתים מוזכר גם המשיח כשותף לפעולה זו, כדוגמת הפסוק בישעיהו: "ונשא נס לגוים ואסף נדחי ישראל". בימי שיבת ציון מגלות בבל, נזכר גם כורש, מלך פרס, כשליח ה' לגאולה (תפקיד של משיח בזמנו).
הנבואה העוצמתית ביותר שמעידה על קיבוץ הגלויות היא חזון העצמות היבשות של יחזקאל: "וַיְנִיחֵנִי בְּתוֹךְ הַבִּקְעָה; וְהִיא, מְלֵאָה עֲצָמוֹת… וְהֶעֱבִירַנִי עֲלֵיהֶם, סָבִיב סָבִיב; וְהִנֵּה רַבּוֹת מְאֹד עַל-פְּנֵי הַבִּקְעָה, וְהִנֵּה יְבֵשׁוֹת מְאֹד…. וְהִנַּבֵּאתִי, כַּאֲשֶׁר צִוָּנִי; וַתָּבוֹא בָהֶם הָרוּחַ וַיִּחְיוּ, וַיַּעַמְדוּ עַל-רַגְלֵיהֶם–חַיִל, גָּדוֹל מְאֹד-מְאֹד. וַיֹּאמֶר, אֵלַי, בֶּן-אָדָם, הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה כָּל-בֵּית יִשְׂרָאֵל הֵמָּה".
נבואה זו נקראת בשבת חול המועד של פסח, כדי לסמל את הגאולה העתידית, בדומה לגאולת מצרים. בחזון זה רואה עצמו יחזקאל כניצב בבקעה מלאה בעצמות אדם יבשות ולנגד עיניו עולות על העצמות רקמות של גידים, בשר ועור. לאחר מכן מגלה מלאך ה' ליחזקאל שאלו הם בנ"י בגלות, ומצווה עליו לשאת נבואה נוספת כדי להפיח בדמויות רוח, להחיותם ולהעלותם לא"י. חז"ל מתייחסים לחזון זה כקיבוץ גלויות: העצמות היבשות מסמלות את עם ישראל, הקבר מסמל את גלות העם, והשיבה למולדת משולה לתחיית העצמות.
לאחר חזון העצמות בספר יחזקאל מופיע חזון ידוע נוסף: איחוד שני עצים לעץ אחד המסמל את איחוד שבט אפרים ויהודה – יחזקאל מתבקש לבצע מעשה המסמל איחוד מחודש בין ממלכות יהודה וישראל ע"י לקיחת שני עצים שכתוב עליהם יוסף ויהודה והפיכתם לעץ אחד. בנבואה זו מדבר יחזקאל על השבת הגולים לארץ, הן גולי יהודה שהוא יושב בקרבם בבבל, והן עשרת השבטים שהגלו האשורים. כל השבטים מתמזגים לעם אחד תחת מלך אחד בארץ אחת. איחוד זה של כל שבטי ישראל, הינו מאפיין עיקרי בקיבוץ הגלויות.
מאפיין חשוב נוסף בקיבוץ גלויות הוא הפרחת השממה: בספר ויקרא משה אומר לבנ"י שכאשר הם יגלו מארצם, הארץ תהיה שוממה, ואף מי שיישב בה במקומם לא יזכה להפרחתה ("והשימותי אני את הארץ, ושממו עליה אויביכם היושבים בה. ואתכם אזרה בגויים… והייתה ארצכם שממה, ועריכם יהיו חרבה") ויחזקאל מוסיף שרק כאשר עם ישראל יחזור לארץ, הארץ תחזור לפרוח ("ואתם הרי ישראל, ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל, כי קרבו לבוא… ונושבו הערים והחרבות תבנינה"). נבואות אלה התקיימו במלואן: רבים מהפרשנים והחוקרים מציינים שהארץ הייתה שוממה ברוב התקופות שבהן עם ישראל לא ישב בה. מבקרים בארץ ישראל במאה ה־19 (למשל מארק טוויין, ב"מסע תענוגות בארץ הקודש") דיווחו על ארץ חרבה, דלילה באוכלוסין ולא מעובדת, מה שנתפס כהגשמה ברורה של הנבואות.
לפי הרמב"ם, הגאולה תתרחש בשני שלבים: תחילה שיבה הדרגתית, ואחר כך גאולה שלמה. בשלב הראשון, שיבת חלק מעם ישראל לארצו בתהליך טבעי, תוך כדי בניית תשתיות מדינה, חקלאות, צבא וחברה (מה שמכונה לעיתים "אתחלתא דגאולה"). בשלב שני, גאולה שלמה הכוללת התגלות אלוקית, משיח, בניין בית המקדש וקיבוץ גלויות מלא, כולל השבת כל הנידחים. שלב זה יתרחש לרוב הדעות לאחר מלחמת גוג ומגוג, לאחר שכל העולם יכיר במלכות ה'.
במחשבת ישראל לדורותיה, רבים מהוגי הדעות ראו בתהליך שיבת ציון בדורות האחרונים שלב ראשון בגאולה. כך סברו למשל הרב קוק, הרב יעקב משה חרל"פ, והרב צבי יהודה קוק, אשר ראו את הציונות וקיבוץ הגלויות כתחילתה של גאולה, שתושלם בעתיד בשלמות רוחנית ומשיחית. הרב נריה מצביע על כך שבחזון העצמות היבשות יש הפרדה ברורה בין תחיית הגוף לבין בוא הרוח: ראשית, התחייה הפיזית של העצמות (העצמות הפזורות מתגלגלות ונאספות אחת לשנייה), ביטוי לקיבוץ גלויות פיזי, ורק לאחר מכן ניתנת הרוח לבשר ולעצמות, המבטא תחייה רוחנית. לפי דבריו, בדורנו אנו מצויים בפרק הזמן שבין שתי הנבואות – קיבוץ הגלויות קדם להתחדשות רוחנית, ולכן אנו חווים גאולה חלקית, שעדיין אינה שלמה.
הקמת מדינת ישראל והפרחת השממה מעידה מעל כל ספק שאנחנו כבר בשלביה הראשונים של קיבוץ הגלויות. גל העלייה מאז המלחמה הם צעד נוסף ומשמעותי בקיבוץ הגלויות. קיבוץ הגלויות איננו חלום רחוק, אלא קורה כאן ועכשיו.