מדרש על ההפטרה – האם השמדת עם היא מוסרית?
השבת אנו בשבת מיוחדת, שבת זכור, המצווה עלינו לזכור את עמלק ולהשמידו: "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק, בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם… תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק, מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם". הציווי הטוטאלי של הריגת כל עמלק, גברים, נשים וטף, מעלה קושי מוסרי גדול. אי הבנה בקיומה של מצווה זו היא מנת חלקם של דורות רבים, ובפרט בדורנו במלחמה מול חמאס, כאשר העולם ה"מוסרי והנאור" קבע נורמות חד-משמעיות נגד השמדת עם. כיצד ניתן להצדיק מצווה הקוראת להשמדת עם? כיצד ייתכן שהתורה, המייצגת את המוסר האלוקי, מצווה על דבר שנראה כסותר את המוסר האנושי?
כדי להשיב על כך, עלינו להבין תחילה מיהו עמלק ומה הוא מייצג. עמלק הוא אומה שהתפתחה מנכדו של עשו. לפי חז"ל, עמלק נולד ממעשה ממזרות כפול (של אליפז עם תמנע, שהייתה בעצמה ממזרת): "וְתִמְנַע הָיְתָה פִילֶגֶשׁ לֶאֱלִיפַז בֶּן עֵשָׂו וַתֵּלֶד לֶאֱלִיפַז אֶת עֲמָלֵק" (בראשית ל"ו). חז"ל מתארים כיצד השנאה ליעקב עברה בירושה מעשו לבנו אליפז ומשם לעמלק, שנשבע לנקום את נקמת סבו על גניבת הברכות של יעקב. איבה זו בערה בו עד כדי כך שהמתין לשעת הכושר, וכשיצאו ישראל ממצרים, עמלק התנפל עליהם ברפידים. מלחמה זו חשפה את אופיו האכזרי והבלתי מוסרי של עמלק – האברבנאל מדגיש 3 פגמים מוסריים במלחמה זו: עמלק תקף ללא עילה טריטוריאלית, ללא הכרזת מלחמה, ובחר לפגוע בנחשלים ובחלשים (וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיך). המדרש (פסיקתא רבתי) מצייר תמונה מצמררת של התעללות סדיסטית המלמדת על אכזריותו: וְעוֹד מֶה עָשָׂה עֲמָלֵק? לָאַרְכִיּוֹן שֶׁל מִצְרַיִם יָרַד וְנָטַל טִימוֹסֵיהֶן (לוחות כתב) שֶׁל שְׁבָטִים שֶׁהָיָה שְׁמָם חָקוּק עֲלֵיהֶם, וְעָמַד לוֹ חוּץ לֶעָנָן, וְהָיָה קוֹרֵא לָהֶם: רְאוּבֵן, שִׁמְעוֹן וְלֵוִי, צְאוּ, שֶׁאֲנִי אֲחִיכֶם וּמְבַקֵּשׁ לַעֲשׂוֹת פְּרַקְמַטְיָא (מסחר) עִמָּכֶם. וְקוֹרֵא לְכָל אֶחָד וְאֶחָד בִּשְׁמו, וְהָיָה יוֹצֵא, וְהוּא הוֹרְגוֹ. וְאַחַר שֶׁהָיוּ הוֹרְגִין, הָיוּ מִתְעַתְּעִין בְּגוּפָם וּמְחַתְּכִין אֵיבְרֵיהֶם וְאֶת הַמִּילָה שֶׁנְּתוּנָה בַּחֵיק וּמַזְרְקִין לַמָּרוֹם, וּמְחָרְפִים וּמְגַדְּפִים וְאוֹמְרִים כְּלַפֵּי מַעְלָה: בְּזוֹ חָפַצְתָּ, הֲרֵי הִיא מוּשְׁלֶכֶת לְפָנֶיךָ. מזכיר משהו את מאורעות 7 באוקטובר.
פעולה זו של זריקת המילה למרום אינה רק מעשה אכזריות פיזי – זו מלחמה בברית שבין ישראל לה', ובכך עמלק מבקש להכחיש את קיומה של ההשגחה האלוקית בעולם ובחירתו בעם ישראל. על הפסוק "אֲשֶׁ֨ר קָֽרְךָ֜ בַּדֶּ֗רֶךְ" מביא רש"י את משל האמבטיה: עמלק קפץ לאמבטיה רותחת שכולם יראו להיכנס אליה, וכך קירר אותה עבור האחרים – לאחר ניסי יציאת מצרים חששו האומות מהקב"ה, ועמלק בא להוכיח שאפשר לפגוע בישראל. זו שנאה אידיאולוגית, מאבק במלכות ה' ובהשגחתו. משום כך נצטווינו במלחמת חורמה – לא כנגד עם ככל העמים, אלא כנגד אידיאולוגיה של כפירה ואכזריות.
העימות נמשך לאורך הדורות עד ימי שאול המלך. בהפטרת השבת מצווה שאול להשמיד את עמלק, כולל בהמות, אולם שאול חמל על מיטב הצאן ועל אגג מלך עמלק. המדרש (קהלת רבה) מתאר ששאול לא הבין מדוע להרוג חפים מפשע לכאורה, נשים, טף ובהמות: בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְשָׁאוּל, לֵךְ וְהִכִּיתָ אֶת עֲמָלֵק, אָמַר לוֹ שָׁאוּל: וּמָה נֶפֶשׁ אַחַת אָמְרָה תּוֹרָה, הָבֵא עֶגְלָה עֲרוּפָה, כָּל הַנֶּפָשׁוֹת הַלָּלוּ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. וְאִם אָדָם חָטָא, בְּהֵמָה מָה חָטָאָה? וְאִם גְּדוֹלִים חָטְאוּ, קְטַנִּים מָה חָטָאוּ? יָצְאָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה לוֹ: אַל תְּהִי צַדִּיק הַרְבֵּה, יוֹתֵר מִבּוֹרְאֶךָ. שאול ראה במעשה אי-מוסריות, אך המוסר האלוקי כולל שיקול דעת רחב הרבה יותר משלנו. חוסר הבנה זה עלה לו במלכותו וגרם לו להיות אכזר לחלשים, כפי שמתאר המדרש – אמר ריש לקיש: "כָּל מִי שֶׁנַּעֲשֶׂה רַחְמָן עַל אַכְזָרִים, נַעֲשֶׂה אַכְזָר עַל רַחְמָנִים. מְנָלַן? (מנין) מִשָּׁאוּל: וְאֶת נֹב עִיר הַכֹּהֲנִים הִכָּה לְפִי חֶרֶב". אותו שאול שסירב להרוג את אגג העמלקי, הפך לאכזרי ביותר כלפי בני עמו שלו, כהני ה' בעיר נֹב, רק משום שחשד בהם שסייעו לדוד. את מה ששאול סירב לעשות לעמלק בשם ה"מוסר", הוא עשה לכהנים בשם הטירוף והפחד. הרחמנות על אגג אפשרה את המשך זרע עמלק עד המן. רוע שאינו נעקר מן השורש, עתיד להכות מחדש, ומשחית את נפשו של החומל עליו.
לאחר שהבנו מדוע נצטווינו למחות עת עמלק, עולה שאלה נוספת: מי ימחה את עמלק – אנחנו או הקב"ה? שהרי בתורה נאמר פעם אחת (פרשת כי-תצא) "תִּמְחֶה" (ישראל) ופעם אחרת (פרשת בשלח) "כִּי מָחֹה אֶמְחֶה" (הקב"ה). המדרש (תנחומא) עונה: רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי בְּשֵׁם רַבִּי אֲלֶכְּסַנְדְּרִי: כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר "תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק", וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר "כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק" – כֵּיצַד יִתְקַיְּמוּ שְׁנֵי כְּתוּבִין הַלָּלוּ? עַד שֶׁלֹּא פָּשְׁטוּ יְדֵיהֶן בַּכִּסֵּא – "תִּמְחֶה", מִשֶּׁפָּשְׁטוּ יְדֵיהֶן בַּכִּסֵּא – "אֶמְחֶה". אֶפְשָׁר בָּשָׂר וָדָם יָכוֹל לִפְשֹׁט יָדוֹ בְּכִסְאוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא? אֶלָּא עַל יְדֵי שֶׁהֶחְרִיב אֶת יְרוּשָׁלַיִם, דִּכְתִיב "כִּי בָעֵת הַהִיא יִקְרְאוּ לִירוּשָׁלַיִם כִּסֵּא ה'" (יִרְמְיָהוּ ג), לְפִיכָךְ כְּתִיב "כִּי מָחֹה". לפי המדרש, עד חורבן בית המקדש וירושלים (שתקרא בעתיד "כסא ה'") המלחמה הייתה במישור ההיסטורי-אנושי, ומאז חורבן הבית, המאבק עובר למישור האלוקי.
מדרש פסיקתא רבתי ממשיך את הרעיון של חלוקת התפקידים הזו ואומר: אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אַתֶּם מַזְכִּירִים שְׁמוֹ מִלְּמַטָּן, וַאֲנִי מּוֹחֶה שְׁמוֹ מִלְּמַעְלָן. בָּעוֹלָם הַזֶּה אָמַרְתִּי לָהֶם לִמְחוֹת אֶת שְׁמוֹ שֶׁל עֲמָלֵק, אֲבָל לֶעָתִיד לָבֹא הַשֵּׁבֶט שֶׁהֲכִינוֹתִי לוֹ הוּא פּוֹרֵעַ מִמֶּנּוּ וּמְשָׁרֵשׁ בֵּיצָתוֹ מִן הָעוֹלָם, כדכתיב: "מִנִּי אֶפְרַיִם שָׁרְשָׁם בַּעֲמָלֵק אַחֲרֶיךָ בִנְיָמִין" (שׁוֹפְטִים ה). הרב שג"ר מבאר ואומר שיש כאן שותפות בין שמיים לארץ – עלינו מוטלת החובה לזהות את הרוע ולהילחם בו פיזית ומוסרית כאן בעולם הזה, והקב"ה מבטיח שהמאבק הזה יושלם במישור הרוחני. אחריות זו של הקב"ה תבוא לידי מיצוי באחרית הימים דרך "השבט" שהכין הקב"ה – "שבט" במובן של שוט ענישה, וגם במובן של "שבט אפרים", שממנו יוצא המשיח שיילחם בעמלק, משיח בן יוסף. באחרית הימים, המאבק יגיע לשיאו ע"י משיח בן יוסף, שיילחם בכוחות המנסים להשמיד את ישראל, כהכנה למלכותו של משיח בן דוד. רק עם מחיית עמלק, תושלם מלכותו של הקב"ה בעולם באופן גלוי ומוחלט, כפי שאומר רש"י: "נשבע הקב"ה, שאין השם שלם ואין הכיסא שלם עד שימחה שמו של עמלק כולו. וכשימחה שמו, יהיה השם שלם והכיסא שלם".
נסיים בשאלה שפתחנו בה: האם מחיית עם היא מעשה מוסרי? ראשית, כאשר הדבר בא בתור ציווי אלוקי, בוודאי שהוא מוסרי וצודק. אך גם בשכל אנושי ניתן להבין שאין מדובר בעם ככל העמים, אלא באידיאולוגיה של רוע מוחלט שאינה משלימה עם עצם קיומו של הטוב וכופרת בהשגחה. עמלק בדורנו הוא כל מי שמוכן להמית את עצמו רק בכדי להשמיד את ישראל. הרב מידן אומר שהחמלה היא יסוד מוסרי, אך אינה יכולה לבוא על חשבון הכנעה של רוע מוחלט. ההיסטוריה המודרנית לימדה אותנו דרך כישלונו של צ'מברלין מול הנאצים שמי שמנסה להכיל את הרע המוחלט בשם "השלום", מביא על האנושות את האסונות הכבדים ביותר. מחיית עמלק היא המעשה המוסרי העמוק ביותר: עקירת השורש המונע מהעולם להיות טוב. מי שאינו מוסרי, ופוגע בחלשים, הדרך היחידה שהוא יבין שדרכו היא בעייתית היא לפגוע בנשיו וילדיו. כל דרך אחרת לא תצליח לפגוע בו. דווקא הדבר שנראה לנו הכי לא מוסרי, נועד כדי ליצור עולם יותר מוסרי.
שבת שלום, עופר עוז הכהן
