פרשת ואתחנן (דברים ג'-ז') ממשיכה את נאום הפרידה של משה רבנו. משה מספר לעם כיצד התחנן להיכנס לארץ ישראל, אך ה' גזר עליו להישאר בעבר הירדן ולהעביר את ההנהגה ליהושע בן נון.
בהמשך משה מזהיר את בני ישראל לשמור על התורה והמצוות ולא להיגרר לעבודה זרה. בפרשה מופיע מעמד עשרת הדיברות בפעם השנייה, כתזכורת לברית שבין ה' לישראל. כמו כן מופיעה קריאת שמע ("שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד") והציווי לאהוב את ה', ללמד את התורה לבנים ולקבוע מזוזה ותפילין.
המסר המרכזי של הפרשה הוא נאמנות לה', שמירת המצוות והכרת תודה על הבחירה בעם ישראל, כהכנה לכניסה לארץ ולהקמת חברה המבוססת על ערכי התורה.
הפטרת ואתחנן
השבת, בשעה טובה, מתחילים את החלק המעודד של הנבואות – לאחר שקראנו כל השנה נבואות חורבן ופורענות קשות, בפרט בשלוש השבתות האחרונות, מגיע החלק הטוב של הסיפור: נבואות נחמה וגאולה. אנו מתחילים השבת את שבע שבתות הנחמה ('שבע דנחמתא'), מהשבת שלאחר ט' באב ועד ראש השנה, כולן מספר ישעיהו, גדול נביאי המנחמים. מטרת שבתות אלו לעודד את עם ישראל ולזרוע גרעין נחמה והתחזקות באמונה, בגאולה העתידה לבוא. למרות שמעיקרם ההפטרות מוסבות על הגאולה בשיבת ציון (מגלות בבל), הם עומדים בתוקפם לדורות, ורומזים גם לימי הגאולה העתידה.
ההפטרה הראשונה לקוחה מפרק מ' בישעיהו, המתחילה את חטיבת נבואות הנחמה בספר, המתפרשת על פני 24 פרקים, עד סוף הספר (פרק ס"ו). הפטרה זו (הנקראת גם "שבת נחמו" על שם פתיחת הפרק) היא כמעין פתיחה לכל נחמות ישעיהו – יש בה מספר פסקאות ובכל פסקה קולות וקריאות של דברי נחמה, עם סדר מובנה לקולות הקוראים: בפסקה הראשונה (א-ב) נשמע קול ה' המצווה על כל באי עולם לנחם את ירושלים. בפסקה השנייה (ג-ה) נשמע קול המצווה לפנות במדבר דרך לה' ולעמו לשוב בה אל ירושלים. בפסקה השלישית (ו-ח) נשמעים קולות המשבחים את דבר ה' אשר יקום לעולם, ושבח זה נאמר בשעה שנגלה כבוד ה' בדרכו במדבר. בפסקה הרביעית (ט-יא) נשמע קול מבשרת ירושלים, המודיע שהנה כבר קרב ובא כבוד ה' השב אל ירושלים ואיתו שבי הגולה, כרועה המנהיג את צאנו. בפסקה האחרונה (יב-כו) ישעיהו מציין את שבחי הבורא.
הסברה הרווחת בקרב המפרשים וחוקרי המקרא שנבואה זו נאמרה מפי תלמידיו של ישעיהו הנביא, על פי נבואות שחתם ישעיהו להאמר באזני העם המצפים לנחמה, כאשר עם ישראל היה בגלות בבל. צריך לזכור שישעיהו ניבא הרבה לפני חורבן בית ראשון (כ 100 שנה) ונבואות הנחמה האלה מכוונות לגלות בבל (לאחר חורבן הבית), ולכן הסברה היא שנבואות נחמה אלו נאמרו מפי תלמידיו – הקולות שבהפטרה ("קול קורא…") נאמרה מפי קבוצות שונות של תלמידיו.
ההבטחות שבפסקה השנייה והרביעית מיוסדות על העיקרון המצוי בנביאים פעמים רבות, שהגאולה לעתיד תהיה מעין הגאולה ממצרים, ואף ביתר תוקף מאשר גאולת מצרים: בימי גאולת מצרים בני ישראל לבדם ראו את כבוד ה', ואילו לעתיד, כל העולם יראה: "וְנִגְלָ֖ה כְּב֣וֹד ה' וְרָא֤וּ כָל־בָּשָׂר֙ יַחְדָּ֔ו כִּ֛י פִּ֥י ה' דִּבֵּֽר".
דברי הנבואה מכוונים מעקרם כאמור לגאולה מגלות בבל, והם מתארים את הגאולה כגאולה השלמה. לאחר 70 שנות גלות בבל עם ישראל זכה אמנם לגאולה בזכות הצהרת כורש, שיבת ציון ובניית בית שני, אבל זו לא הייתה גאולה שלמה, משום שרבים מבני הגולה לא רצו לעלות לא"י ועל כן לא נשלמה הגאולה בימי הבית השני, ולא עוד, אלא שחרב הבית השני, והחלה גלות ארוכה וקשה פי כמה וכמה מגלות בבל. אבל, מאחר ודבר ה' בפי נביאיו לא שב ריקם, מובטח לנו שכל הנחמות האלה עתידות להתקיים, והגאולה השלמה בוא תבוא: בניין ירושלים וקיבוץ כל הגליות והכרת כל בשר בכבוד ה' – אלו הם דברים שהתקווה והצפייה לקיומם כפשוטם הם מיסודות תורת ישראל ואמונותיו. מסיבה זה קבעו חז"ל להפטיר בנבואה זו, הפותחת את נחמות ישעיהו.
ניתן לתמוך בפעילות בית הכנסת באמצעות:
נא לציין שם מלא, שם משפחה ומספר תעודת זהות או ח.פ
למקרה שהתורם הינה חברה בע"מ כדי שנוכל להפיק קבלה שמאפשרת זיכוי במס.
