במאמר הקודם תארנו את העולם הבא שהוא תכלית הבריאה ועצרנו במושג של ימות המשיח ואמרנו שזו תקופת מעבר בין העולם הזה והעולם הבא – נמשיך מנקודה זו ונרחיב על כך. מאחר וזהו נושא רחב, נקדיש לו בע"ה 3 מאמרים: במאמר זה נתמקד בתפקידו ובקווים לדמותו של המשיח, במאמר הבא במציאות האוטופית שתשרור בתקופתו, ובמאמר השלישי בדמות משיח בן יוסף ומשיח בן דוד.
ראינו במאמרים הקודמים שהעולם הזה יהיה קיים 6000 שנה – הגמרא מחלקת שנים אלה ל 3 תקופות: "ששת אלפים שנה קיים העולם: שני אלפים תוהו (עד לאברהם אבינו), שני אלפים תורה (עד לחתימת המשנה), שני אלפים ימות המשיח". לפי הגמרא, 2000 שנות משיח כוללות גם את הקשיים והייסורים שלפני בוא המשיח (חבלי משיח), התואם בדיוק את 2000 שנות הגלות של עם ישראל והקשיים שאנו חווים, עד לימנו אלה.
כשאנו חושבים על המושג משיח מייד עולה האסוציאציה של גואל ומושיע, אבל המונח "משיח" ככינוי ברור ובלעדי לגואל האחרון באחרית הימים, כמעט ואינו מופיע בתנ"ך, אלא יותר בספרות חז"ל והמפרשים. במובנו הפשוט בתנ"ך, המונח 'משיח' הוא הוא מלשון משיחה: משיחת אדם בשמן המשחה, כביטוי טקסי לכניסתו לתפקיד חשוב בשליחות אלוקית, כגון מלך וכהן גדול. כך גם כורש מלך פרס מכונה בספר ישעיהו "משיח ה'", משום שהיה שליח ה' שאיפשר את שיבת ציון מגלות בבל. במהלך הדורות הלכה והתחזקה התפיסה של 'משיח' מאדם המשוך בשמן, לדמות גואלת ונבחרת ('המשיח' בה'א הידיעה), שתגאל את עם ישראל – "אין גאולה בלי גואל" (מדרשי גאולה).
לכל אורך ספורי התנ"ך רואים ששליח ה' תמיד נמשח ע"י נביא באופן פתאומי, ללא הכנה מוקדמת – החל ממשה רבנו (שמונה ישירות מפי ה' במעמד הסנה), שאול המלך ולאחריו דוד המלך, שניהם נמשחו ע"י שמואל הנביא, וכן הלאה. באותו אופן, לעתיד לבוא, המשיח לא ידע שהוא עתיד לגאול את עם ישראל עד שיגיע הזמן – בכל דור יש מי שראוי להיות הגואל, כאשר הדור יהיה ראוי להתגלותו. מאחר והמשיח חייב להבחר מפי ה' וכבר אין נביאים, איזה נביא ימשח אותו למשיח? אליהו הנביא, כפי שניבא מלאכי בנבואתו האחרונה ("הנני שולח לכם את אליה הנביא"), הנביא היחיד שלא מת, אלא עלה בסערה השמיימה, ובעת התגלותו יהיו לו 2 תפקידים: לגלות מי המשיח ולעורר תשובה בעם ("והשיב לב אבות על בנים").
הנביאים מדגישים שהמשיח יבוא מזרע דוד: ירמיה מכנה אותו "צמח דוד", ישעיהו מכנהו "חטר מגזע ישי", ויחזקאל מנבא "ועבדי דוד נשיא להם לעולם". גם עמוס ומיכה רומזים על כך בנבואותיהם. לא מדובר רק ביוחסין ביולוגיים, אלא בהמשכיות הרוח והממלכה שביסוד הקדושה, וזאת משום שדוד המלך הוא אבי המושג "משיח ה'" – הוא קבע את הדגם שעל פיו עוצב המושג המשיחי: מלך שמלכותו נסמכת על בחירה אלוקית, שמוביל את העם בצדק וביראת שמים. דוד נמנע מלהרוג את שאול למרות שהיה אויבו, אך בשל היותו "משיח ה'", סירב לפגוע בו. בכך חידד את התפיסה שלמלך יש קדושה וסמכות שמעל למעמדו האישי. הרמב"ם מדגיש שדוד הוא "המשיח הראשון", וממנו נובעת תקוות "המשיח האחרון" שיקום מזרעו. בברכת "את צמח דוד עבדך תצמיח" בתפילת 18, מקבעת המסורת את שמו וייחוסו של המשיח בתודעת הדורות.
מה הם תפקידיו של המשיח? הנביאים מתארים את המשיח כמושיע את עם ישראל מצרותיו ומאויביו, מקבץ גלויות, מחזיר את המלכות לישראל, מנחיל צדק, ומפיץ את שם ה' בעולם. הרמב"ם אומר על המשיח שהוא יהיה נביא גדול, שדרגת נבואתו קרובה לזו של משה רבנו ואף חכם משלמה המלך. מכיוון שלאורך ההסטוריה היו הרבה משיחי שקר, הרמב"ם קובע שיש קריטריונים ברורים למשיח אמת: חכם בתורה, מכוון את עם ישראל להליכה בדרך התורה, נלחם את מלחמות ה' באויבי ישראל ומנצח בכולן (ולא מת בהן), מקבץ את נדחי ישראל לא"י, בונה את בית המקדש ,ומלמד תורה את אומות העולם. אם הוא מקיים את כל הדברים האלו, הרי הוא בוודאות משיח, ומוסיף הרמב"ם, שהמשיח הוא לא קוסם: "ואל יעלה על דעתך שהמלך המשיח צריך לעשות אותות ומופתים ומחדש דברים בעולם או מחייה מתים וכיוצא בדברים אלו".
בראייתם של חז"ל, ביאת המשיח איננה רק גאולה לישראל אלא הופעתו משתבצת בתפיסת עולם כוללת, על פיה העולם מתקדם לקראת תיקונו והשלמתו, והמשיח הוא המיועד מראשית הבריאה להביא את העולם לשלמות זו. הדבר מתבטא למשל (לפי הגמרא) ששמו של משיח הוא אחד הדברים שנבראו קודם בריאת העולם.
בדברי הנביאים דמותו של המשיח מצטיירת כאדם הניחן בחכמה, צדק, ענווה, וכמשכין שלום וחיבור אוניברסלי – שבעוצמתו הרוחנית ישנה את פני המציאות העולמית. המשיח לפי ישעיהו מכונה 'עבד ה" והוא מתואר כדמות שרוח ה' נחה עליו ("רוח חכמה ובינה, רוח עצה וגבורה") וכן כשופט צדק הדואג לחלשים ("ושפט בצדק דלים"). הוא אינו שופט לפי מראה עיניים בלבד שעלול להוביל לעיתים לידי עוול, אלא מכח ההבנה של צדק גמור ("ולא למראה עיניו ישפוט, ולא למשמע אזניו יוכיח"). חז"ל ייחסו לו אף חוש על-טבעי של יכולת לשפוט על פי ריח בלבד. ישעיהו מתאר שפעולתו של המשיח תהיה שקטה על סמך כוחו הפנימי של אישיותו, המוותרת על כל אמצעי חיצוני ("לא יצעק ולא ישא ולא ישמיע בחוץ קולו… ברוח שפתיו ימית רשע"). גם זכריה מדגיש את ענוותנותו: "עני ורוכב על חמור", לא כסמל לחולשה, אלא כאות למוסר ושליטה על החומר (חמור מלשון חומר).
הציפייה למשיח היא אחד מ 13 יסודות האמונה של הרמב"ם, ומי שלא מאמין בבואו, נחשב ככופר בתורה. כיום המושג של משיח קיבל קונוטציה שלילית – "דמות משיחית" נתפסת כהזויה ומסוכנת, בדיוק ההיפך מדמותו של המשיח. דווקא בימינו, עם התפשטות תפיסה מעוותת זו, חובה לחזור להדגשת דמותו של המשיח, אישיותו ושליחותו: "והיה צדק אזור מתניו, והאמונה אזור חלציו" (ישעיהו, י"א).