מדרש על הפרשה – כיצד לצאת זכאי ביום הדין?
ראש השנה החל השנה בשבת אינו רק דף חדש בלוח השנה, אלא הוא רגע של בריאה מחודשת, כפי שאנחנו אומרים בתפילה "יום הרת עולם", מלשון הריון, המעיד על בריאה חדשה הנולדת ביום הזה. המציאות כולה מתאפסת, נולדת מחדש. זהו גם יום הדין, שבו עומד כל אדם למשפט, ונגזר מה יהיה דינו לשנה החדשה בכל תחומי חייו (בריאות, פרנסה וכו').
ברגע אחד, כולנו ניצבים יחד מול בורא עולם – רמז לכך מוצאים בפרשה שקראנו בשבת הקודמת, בפתחה של פרשת ניצבים: "כולכם ניצבים היום", וחכמים אומרים כי "היום" אינו אלא רמז מפורש ליום ראש השנה. ביום זה יושב בורא עולם על כיסא המשפט, וסורק את כל הבריאה כולה וכל אדם ואדם, כפי שמתואר במסכת ראש השנה: בְּאַרְבָּעָה פְּרָקִים (זמנים) הָעוֹלָם נִידּוֹן: בְּפֶסַח – עַל הַתְּבוּאָה. בַּעֲצֶרֶת (שבועות) – עַל פֵּרוֹת הָאִילָן. בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה – כָּל בָּאֵי הָעוֹלָם עוֹבְרִין לְפָנָיו כִּבְנֵי מָרוֹן (כל בני האדם עוברים לפני ה' ונשפטים על מעשיהם), שֶׁנֶּאֱמַר: 'הַיֹּצֵר יַחַד לִבָּם, הַמַּבִין אֶל כָּל מַעֲשֵׂיהֶם' (תהלים לג, טו). וּבַחַג (סוכות) נִידּוֹנִין עַל הַמַּיִם. מַהוּ בִּבְנֵי מָרוֹן? (מה פירוש בני מרון?) כָּאן (חכמי בבל) תִּרְגְמוּ: בִּבְנֵי אִמְרַנָא (בני צאן הנספרים אחד אחד). רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: בְּמַעֲלוֹת בֵּית מָרוֹן (שביל הררי צר ותלול במעלה הר בית מרון, שמאפשר מעבר לאדם אחד בלבד). רַב יְהוּדָה אָמַר: בַּחֲיָילוֹת שֶׁל בֵּית דָּוִד (חיילי דוד המלך שעומדים במסדר ונסקרים בו). אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: וְכוּלָּן נִסְקָרִין בִּסְקִירָה אַחַת (כל בני האדם נסקרים ונשפטים במבט אחד).
מתוך דברי המדרש, מתגלה יכולתו הבלתי מוגבלת של הקב"ה, שמצד אחד סוקר את כל הנבראים בסקירה אחת ורואה את המורכבות של הכלל כולו ברגע אחד, ובאותה נשימה ממש הוא סורק כל אחד ואחד בנפרד – כל פרט מופרד לרגע מן ההמון ומקבל את תשומת הלב הייחודית שלו. במילה "ניצבים" טמונה המשמעות של הפרט – המילה ניצב מעידה על תפקיד: בראש השנה, כל אדם ואדם מקבל מחדש את השליחות והתפקיד הייחודי שנועדו רק עבורו.
קבלת התפקיד מחדש דורשת בירור של השנה החולפת ופתיחת מרחב לתיקון, וזהו בדיוק תהליך הדין והסליחה. חז"ל מלמדים כי בראש השנה נפתחים שלושה ספרים: צדיקים גמורים נכתבים ונחתמים לאלתר לחיים, רשעים גמורים נכתבים ונחתמים לאלתר למיתה, ואילו הבינוניים (רוב בני האדם) תלויים ועומדים מראש השנה ועד יום הכיפורים (עשרת ימי תשובה). השהיה זו נועדה להעניק לבינוניים מרחב של חסד ותיקון, זמן והזדמנות אמיתית לתקן את המעשים ולהטות את הכף לזכות. המדרש ממחיש זאת במשל נפלא על עיר שהייתה חייבת מס כבד למלך, והמלך שלח גבאי לגבות את החוב. כשהיה הגבאי במרחק עשרה ק"מ מהעיר, יצאו לקראתו גדולי המדינה, שיבחוהו וכיבדוהו, ובתמורה ויתר להם על שליש מהחוב. כשהתקרב למרחק חמישה ק"מ, יצאו לקראתו האנשים הבינוניים ושיבחו אותו, והגבאי ויתר להם על שליש נוסף מהחוב. כשנכנס לעיר, יצאו אליו כל אנשי העיר וכיבדו אותו. בתמורה, מחל להם הגבאי את כל החוב ואמר להם שמעתה מתחיל חשבון חדש.
הנמשל מתאר את שלבי הסליחה של עם ישראל: בערב ראש השנה מתענים גדולי הדור, והקב"ה מוחל על שליש מהעוונות, בעשרת ימי תשובה מתענים היחידים, והקב"ה מוחל על שליש נוסף, וביום הכיפורים כשכולם צמים (גברים, נשים וילדים בוגרים), הקב"ה מוחל על כל העוונות כולם ופותח דף חדש ונקי.
כלי העבודה הרוחני המרכזי המעורר את הלבבות ומניע את תהליך הסליחה והתשובה הוא קול השופר. המדרש אומר "בשופר בחודש הזה שפרו מעשיכם", שכן המילה 'שופר' באה מלשון 'שיפור', ותפקידו של האדם בעולם הוא לשפר את מידותיו, במיוחד בתחילתה של שנה חדשה. חכמי הרמז מגלים לנו כי בפסוק בפרשת ניצבים המזהיר "פן יש בכם שורש פורה ראש ולענה", רמוזה המילה שופר, בראשי התיבות של המילים שורש פורה ראש ולענה. השופר הוא השורש הטוב הניצב מול השורש הרע, ומטרתנו לעקור את הרע מהשורש בקרבנו.
השורש העמוק של כח השופר והעוגן של הנחמה ביום הדין יונקים מפרשת עקדת יצחק, אותה אנו קוראים ביום השני לחג. בגמרא נאמר: "למה תוקעין בשופר של אייל? אמר הקב"ה: תקעו לפניי בשופר של אייל (האייל הוקרב במקום יצחק), כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם, ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפניי". כלומר, בזכות העקידה ונכונותם של אברהם ויצחק למלא את מצוות ה', ייסלח לצאצאיהם בכל דור. על קולות השופר אמר דוד המלך "אשרי העם יודעי תרועה", והזוהר מדייק כי לא נכתב "שומעי" או "תוקעי", אלא "יודעי", מפני ש'ידיעה' פירושה התחברות פנימית, כמו שנאמר: "והאדם ידע את חוה אשתו". התרועה מסמלת את הדין הקשה, והתקיעה מסמלת את הרחמים. בעל התוקע והשומעים צריכים לכוון לערב את הדין ברחמים, מה שיוצר את מיתוק הדין, הגורם לקב"ה לעבור מכיסא הדין לכיסא הרחמים.
כדי לזכות לאותם רחמים, עלינו ללמוד מסודותיה של האישה השונמית בספר מלכים. מסופר כי בערב ראש השנה פנה אלישע הנביא אל האישה וביקש לגמול לה על חסדיה שאירחה אותו בביתה, ושאל אותה: "היש לדבר לך אל המלך?" (את רוצה שאני אדבר עם המלך שייטיב איתך?), והאשה השונמית השיבה: "בתוך עמי אנכי יושבת" (לא תודה, אינני צריכה כלום). חכמים אומרים שברובד הסוד, המלך בסיפור אינו אלא הקב"ה ביום דינו, והשונמית גילתה לנו סוד עצום בתשובתה: ביום ראש השנה אל לו לאדם להוציא את עצמו מן הכלל או לבקש רק על צרכיו הפרטיים, אלא עליו לכלול את עצמו בתוך כלל ישראל.
זוהי גם הסיבה לייחודיות של המשפט של עם ישראל בראש השנה, שתמיד יוצא זכאי ביום הדין, כפי שמתואר בגמרא: אֵי זוֹ אוּמָּה בָּאוּמָּה הַזֹּאת (אין אומה כמו ישראל). בְּנוֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם, אָדָם יוֹדֵעַ שֶׁיֵּשׁ לוֹ דִין (משפט) לוֹבֵשׁ שְׁחוֹרִים (מרוב דאגה), וּמִתְעַטֵף שְׁחוֹרִים, וּמְגַדֵל זְקָנוֹ – שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ הֵיאָךְ דִינוֹ יוֹצֵא (כיצד ייגזר דינו). אֲבָל יִשְׂרָאֵל אֵינָן כֵּן, אֶלָּא לוֹבְשִׁים לְבָנִים, וּמִתְעַטְפִין לְבָנִים, וּמְגַלְחִין זְקָנָם, וְאוֹבְלִין וְשׁוֹתִין וּשְׂמֵחִים – יוֹדְעִין שֶׁהַקָדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׁה לָהֶן נִיסִים. כלומר עם ישראל יודע שהקב"ה יפסוק את דינם לזכות באופן ודאי, ולכן כדאי מאד ליחיד לקשור את עצמו בכלל כדי לצאת זכאי, משום שכיחיד, אפשר לצאת זכאי או חייב בדין.
לסיכום, מהותו של ראש השנה מחזירה אותנו אל נקודת ההתחלה: איננו עומדים לפני בורא עולם רק כאוסף של יחידים, אלא בערבות הדדית עמוקה. מציאות עם ישראל דומה לפאזל מורכב, שבו שלמות התמונה מושגת אך ורק כאשר כל פרט פועל למען הכלל ומרגיש חלק ממנו. כשאנו כוללים את עצמנו עם הכלל ומבקשים טובה ורחמים על זולתנו, אנו מעוררים את הרחמים העליונים וזוכים שתיגזר עלינו ועל העולם כולו שנת גאולה, ברכה וחיים טובים.
