להתחיל מחדש – אבל יחד
ראש השנה נקרא בפי חז"ל "יום הדין". המשנה במסכת ראש השנה אומרת: "בראש השנה כל באי העולם עוברין לפניו כבני מרון" , כל אדם ואדם עובר לפני הקב"ה ונידון בפני עצמו.
האדם אינו יכול להסתתר בתוך הציבור. הוא עומד לבדו מול חייו, מול הבחירות שעשה ומול האחריות המוטלת עליו. כאן מתעוררת שאלה מעניינת. אם הדין הוא אישי כל כך, מדוע התפילה שלנו היא דווקא בלשון רבים?
איננו אומרים "זכרני לחיים", אלא "זכרנו לחיים", לא "כתבני בספר החיים", אלא "כתבנו בספר החיים". וכשנגיע ליום הכיפורים לא נאמר "אשמתי, בגדתי", אלא "אשמנו, בגדנו". אפילו ברגע שבו כל אדם עומד לדין על מעשיו שלו, הוא אינו מתפלל רק על עצמו.
יש כאן אחד הרעיונות העמוקים של הימים הנוראים: האחריות שלנו היא אישית, אבל החיים שלנו משותפים.
כל אדם נדרש לעשות את חשבון הנפש שלו. איש אינו יכול לחזור בתשובה במקומנו ואיש אינו יכול לתקן עבורנו את מה שאנחנו צריכים לתקן. אבל היהדות גם אינה מאפשרת לנו לומר: אני דואג לעצמי, ומה שקורה לאחרים אינו מענייני. אנחנו חלק ממשפחה, מקהילה ומעם, והחיים שלנו כרוכים בחייהם של אחרים. ראש השנה מרחיב את המבט מן היחיד אל הכלל ומן האדם אל העולם כולו.
הרב יונתן זקס הרבה לעסוק במעבר הזה מן ה"אני" אל ה"אנחנו". הוא ראה ביהדות ברית של אחריות משותפת: חברה אינה יכולה להתקיים רק מכך שכל אדם עומד על זכויותיו. החברה זקוקה גם לאנשים שמוכנים לשאול מהי האחריות שלהם כלפי האחר וכלפי הכלל. לא רק מה אני מבקש לקבל, אלא גם מה אני מוכן לתת.
אולי משום כך המצווה המזוהה יותר מכל עם ראש השנה היא השופר.
הרמב"ם כותב כי אף שתקיעת השופר היא גזירת הכתוב, יש בה רמז "עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם, וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה". השופר הוא קריאת השכמה. הוא מבקש מאיתנו לעצור את מרוץ החיים, להתבונן ולשאול מה דורש תיקון.
אבל השופר מלמד אותנו דבר נוסף. התקיעה נשמעת לאדם היחיד, אך כולנו שומעים אותה יחד. כל אחד צריך להתעורר בעצמו, אבל ההתעוררות מתרחשת בתוך ציבור.
וכאן נמצאת בעיניי אחת המשימות הגדולות שלנו לקראת השנה החדשה. קל מאוד לעשות חשבון נפש לאחרים. אנחנו יודעים היטב במה האחר טועה, מה עליו לשנות וכיצד עליו לנהוג. ראש השנה מבקש להפוך את כיוון המבט: מה אני יכול לעשות אחרת? האם אני יכול להקשיב יותר? לשפוט פחות? לדבר בנחת גם כשאני חולק? ללמד זכות? לוותר לפעמים? לראות את האדם שמאחורי הדעה?
רבי עקיבא אמר על הפסוק "ואהבת לרעך כמוך" – "זה כלל גדול בתורה. התורה אינה מסתפקת באמונה ובעבודת ה' שבין אדם למקום. התורה דורשת מאיתנו לבחון גם כיצד אנחנו מתייחסים לאדם העומד מולנו.
בשנים האחרונות למדנו עד כמה אנחנו זקוקים זה לזה. דווקא ברגעים הקשים ביותר מתגלים בתוכנו כוחות אדירים של ערבות הדדית, נתינה וחסד. אנשים מתגייסים למען אנשים שאינם מכירים, פותחים את ביתם ואת ליבם ומזכירים לנו שהקשרים בינינו עמוקים יותר מן המחלוקות שבינינו.
האתגר הוא לא לחכות לרגעי משבר כדי לזכור זאת.
כאשר נשמע השנה את קול השופר, כדאי שנקשיב לקריאה הפשוטה העולה ממנו: להתעורר, לתקן ולהתחיל מחדש. כל אחד מאיתנו בעצמו – וכולנו יחד.
אני מייחל שנאמץ בשנה החדשה את הרעיון הפשוט: לעשות את כל הטוב שביכולתנו, בכל דרך שנוכל, למען כל מי שנוכל, בכל מקום ובכל זמן שנוכל.
שנשתדל לקיים מעט יותר את "ואהבת לרעך כמוך" – ללמד זכות, לוותר כשאפשר, לעזור כשצריך, לדבר בנחת, לפרגן מכל הלב ולהקשיב באמת.
מי ייתן ושנת תשפ"ז תהיה שנה של בריאות והצלחה, של יציבות וביטחון, של צמיחה והתחדשות, שנה שבה נדע להפוך את האתגרים לכוח, את המחלוקות לשיח ואת השוני בינינו לעוצמה משותפת.
מי ייתן וניכנס לשנה החדשה עם מעט פחות "אני" ומעט יותר "אנחנו", עם יותר הקשבה, יותר חסד ויותר אחריות זה לזה.
"זכרנו לחיים, מלך חפץ בחיים, וכתבנו בספר החיים".
שנה טובה, שנת בריאות, שמחה, הצלחה ובשורות טובות. כתיבה וחתימה טובה!
