שביעי של פסח

שירת הים ושירת דוד – כוחה של אמונה 

לפי מסורת חז"ל, בשביעי של פסח התרחש נס קריעת ים סוף, ולכן בקריאת התורה קוראים בפרשת 'בשלח', המתאר את קריעת ים סוף ושירת הים, ביחידת המפטיר קוראים קטע מספר במדבר העוסק בקרבנותיהם של ימי פסח, ובהפטרה קוראים את שירת דוד שבספר שמואל. הקשר בין ההפטרה לקריאת התורה ולשביעי של פסח ברור: שירת הים, שנאמרה בשביעי של פסח, ושירת דוד, הן שתי שירות של שבח לה' והודאה על חסדיו, המתבטאים בהצלת עם ישראל מידי המצרים מכאן, ובהצלת דוד "מְכַף כל איבָיו וּמִכָף שָאול" מכאן. לקשר כללי זה אפשר להצביע על רעיונות דומים ואף על לשונות קרובים המקשרים בין שתי השירות: בשירת דוד יש רמזים להתגלות השכינה בימי קדם, בימי יציאת מצרים ומתן תורה. ללמדנו, שגאולת מצרים היא דגם וסמל לכל הגאולות העתידות.

בשירת דוד יש 3 חלקים עיקריים: החלק הראשון (ב-כ) מדבר במעשים שקודמים לזמן עלייתו של דוד על כס המלוכה, וכנגדו החלק השלישי (לג-נא), מדבר במעשים שאירעו לדוד לאחר שעלה על כס המלוכה ובעיקרן ניצחונותיו במלחמות, ואילו החלק השני (כא-לב) הנמצא באמצע השירה, כולו דברי הגות על מדותיה של ההשגחה הכללית והפרטית וגדריה, והוא ערוך על דרך של מידה כנגד מידה, כלומר הצלתו של דוד הייתה הגמול הראוי לו כפי צדקתו ובטחונו בה'. דוד חותם את השירה שהבחירה בו ובית מלכותו תיכון לעולם: "מגדיל ישועות מלכו ועושה חסד למשיחו לדוד ולזרעו עד עולם".

בין שתי השירות ניתן לראות הקבלות רבות. כך, למשל, זעמו של ה' מתואר בשירת הים כחרון אף: "תְּשַׁלַּח חֲרֹנְךָ, יֹאכְלֵמוֹ כַּקַּשׁ, וּבְרוּחַ אַפֶּיךָ נֶעֶרְמוּ מַיִם", ובשירת דוד: "מוֹסְדוֹת הַשָּׁמַיִם יִרְגָּזוּ; וַיִּתְגָּעֲשׁוּ, כִּי-חָרָה לוֹ. עָלָה עָשָׁן בְּאַפּוֹ". משה שר: "מִי־כָמֹכָה בָּאֵלִם יְהוָה, מִי כָּמֹכָה נֶאְדָּר בַּקֹּדֶשׁ" וכנגדו אמר דוד: " כִּי מִי-אֵל, מִבַּלְעֲדֵי יְהוָה וּמִי צוּר, מִבַּלְעֲדֵי אֱלֹהֵינוּ". משה שר: "עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ, וַיְהִי־לִי לִישׁוּעָה" ודוד מכנה את ה' מושיעו וגואלו: "הָאֵל מָעוּזִּי, חָיִל". וכיוצ"ב עוד הקבלות רבות.

שירת דוד נאמרת גם בשבת האזינו כי יש בה דמיוני לשון מרובים לכמה לשונות משירת האזינו. לפי האגדה, יש במקרא 10 שירות, כאשר התפילה העשירית והאחרונה תהיה שונה מכל האחרות, לעתיד לבוא, בתקופת המשיח. 

שירת דוד דומה מאד למזמור י"ח בתהלים, המזמור היחיד שנכלל בשני הספרים (שמואל ותהלים), והסיבה לכך, לפי הפרשן אברבנאל, קשורה לתוכנה המיוחד וכן לזמן חיבור השירה וספר תהלים: לפי פרשנותו, "דוד חיבר שירה זו בבחרותו, בהיותו בתוך צרותיו, ועשאה כוללת לכל הצרות, על מנת שבכל פעם ופעם שהיה הקב"ה מצילו מכל צרה, היה משורר את השירה הזאת. ושירה זאת הייתה גם כוללת לכל התשועות, ומפאת כלליותה נשתמרה בספר שמואל. ואילו את ספר תהילים חיבר דוד בסוף ימיו, להנהגת המתבודד, ולסדר לפניו התפילות והתחנונים אשר יאמר ויתפלל האדם בעת צרותיו ולכן הכניס בה מספר שנויים ובאורים בתהלים, כדי שלא יטעו בהבנתה". כדרך התפילות והשירות שבמקרא, נאמרה גם שירה זו בלשון שתהא ראויה לשמש בתפילה לדורות, על כל התשועות שאירעו למלכי בית דוד ולעם ישראל כולו בכל דור ודור. וכבר עמדו חז"ל על עניין זה ואמרו בראש מדרש תהילים למזמור י"ח: "כל מה שאמר דוד בספרו אמרו כנגדו וכנגד כל ישראל, וכנגד כל העתים אמרו". עצם קריאת תהלים מחברת אותנו לנשמת דוד המלך ופועלת לישועות, גם אם לא תמיד מבינים את המילים.

שבת שביעי של פסח חותמת שש שבתות רוחניות במיוחד כהכנה לחג החירות, שהתחילו בארבע פרשיות (שקלים, זכור, פרה וחודש), המשיכו שבוע שעבר בפסח ומסתיימות השבת הזו בשירה, ולא בכדי: שירה היא דבר רוחני, גבוה ונשגב, הבאה מתוך חירות נפשית. שירה בגימטרייה = 515 כמניין תפ(י)לה. תפילה אנו בדרך כלל אומרים כשיש לנו חסרון, כשדבר לא שלם. לעומת זאת, תפילה שהיא שירה, נאמרת על דבר שלם, על סיומו של תהליך מסוים.

היסוד המהותי של חג הפסח, הגאולה, מקבל את השלמתו בשביעי של פסח. על דרך הרמז, ראינו בהפטרות הקודמות שבין גולה לגאולה יש פער של אות אחת, האות א’ שמייצגת את החיבור לאור האלוקי. גלות וגאולה הם שני קטבים רוחניים שעליהם נעה האומה היהודית וכן מסלול חייו של האדם, מצבי חיבור וניתוק מהאור האלוקי. ראינו גם שפסח זה מלשון פה סח, להרבות בדיבורים על יציאת מצרים. אפשר לראות שגם במילה מכות (מכות מצרים) יש רמז: יש בתוכה אותיות כ”ו, גימטרייה של השם המפורש, ומבחוץ יש את אותיות המילה ‘מת’. דהיינו, המכות באות לעורר את המתים, את אלה שלא רואים יותר איך בכל דבר ודבר, בכל מכה ומכה, מסתתר שם הוי’ה, הטוב והמיטיב. המכות בחיינו באות לחדש בנו את כח האמונה השלמה. 

יותר מכל, שירת הים ושירת דוד באים ללמד אותנו אמונה, כל פסוק בהם רווי קרבה לה' ואמונה בו. בזכות האמונה יכול כל אדם בכל עת לצאת מכל צרה, לצאת מגלות לגאולה. שביעי של פסח מלמד אותנו אמונה מעל הדעת – היכולת לשנות את מה שנראה כמצב בלתי הפיך, כפי שקרה בים סוף: ‘יַם סוּף’ מרמז על המילה ‘סוֹף’, מלשון סיום: בנ"י עומדים לפני ים סוף, המצרים רודפים אחריהם, כלואים במצב סופני ללא מוצא ואז, ברגע אחד, בזכות מסירות הנפש של נחשון בן עמינדב שנכנס ראשון לים, נבקע הים – הסוף הוודאי הופך להיות דרך חדשה, לאינסוף. בקריעת ים סוף למדו בנ"י את השיעור הגדול כיצד ניתן להפוך את הסוף לאינסוף בזכות האמונה. כשהקב”ה רוצה להוציא אדם מהגלות שלו, לקרב אותו אליו, הוא מכניס אותו למצב אבסורדי, ששם צריך לפתח אמונה מעל הדעת.

חגי ישראל אינם רק בבחינת ארועי זיכרון לאומי בלבד. מבחינה רוחנית, החגים הם גילוי הארה שחוזרת בכל שנה ושנה. הרמח”ל אומר, “שבשוב תקופת הזמן ההוא (של החג או המועד) יאיר עלינו אור מעין האור שהאיר אז". לכן, בכל שנה בליל שביעי של פסח אנחנו מגיעים לאותה נקודה במעגל הזמן בה התרחש הנס העצום של קריעת ים סוף. הנקודה בה מאיר האור שיכול לבטל את "הסופים" מחיינו, זהו האור שמסוגל למוסס את כל הגבולות והמגבלות שאנחנו מכירים. זוהי הזדמנות פז להתחבר לכח הזה לכל השנה: גם אם אני ניצב כרגע בחיים שלי במקום או עניין שנראה ללא מוצא, בין אם בפרנסה, בריאות או זוגיות, ואפילו שהדעת שלי מכירה בזה שאין כאן פתרון, בכוח האמונה יכול להתרחש נס שישנה את המציאות הסופית לאינסופית. 

שנהיה תמיד באמונה שלמה ושנזכה בע"ה לשיר את השירה העשירית והאחרונה, שירת הגאולה.