הבאר הייתה שם כל הזמן
השבת נקרא בפרשת וירא. יש הבדל גדול בין להביט לבין לראות. כולנו מביטים סביבנו, פוגשים אנשים, שומעים דעות ונחשפים למציאות. אבל האם אנחנו באמת רואים? האם אנחנו מסוגלים לראות מעבר למה שמוכר לנו, מעבר לדעות הקדומות שלנו, מעבר למה שנוח לנו לראות?
פרשת וירא היא במידה רבה פרשה על היכולת לראות. לא במקרה היא נפתחת במילים "וַיֵּרָא אֵלָיו ה׳", ולאורך הפרשה חוזר שוב ושוב הביטוי "וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא". אלא שבכל פעם הראייה מקבלת משמעות אחרת. פעם זו ראיית האדם שמולנו, פעם ראיית המצוקה, ופעם היכולת לגלות פתרון שנמצא ממש לנגד עינינו, אך איננו מבחינים בו.
הפרשה נפתחת באברהם היושב בפתח אוהלו בחום היום. "וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו". שלושה עוברי אורח מופיעים לפניו. אברהם יכול היה להישאר במקומו, אבל הוא בוחר לקום ולרוץ לקראתם. הייחוד של אברהם אינו רק בכך שהוא רואה שלושה אנשים, אלא בכך שהוא רואה בהם בני אדם הזקוקים לו. הראייה שלו אינה מסתיימת בעיניים. היא הופכת למעשה.
אחד הרגעים המשמעותיים ביותר בפרשה מתרחש דווקא בסיפורה של הגר. הגר וישמעאל נשלחים למדבר, המים אוזלים, והגר, שאינה מסוגלת לשאת את המחשבה על מות בנה, מתרחקת ממנו ופורצת בבכי. ואז מתרחש דבר מופלא: "וַיִּפְקַח אֱלֹהִים אֶת עֵינֶיהָ וַתֵּרֶא בְּאֵר מָיִם". התורה אינה מספרת שאלוהים ברא באר חדשה, אלא שפקח את עיניה של הגר והיא ראתה את הבאר.
לפעמים הפתרון אינו מחייב לשנות את המציאות, אלא לשנות את הדרך שבה אנחנו רואים אותה. הבאר הייתה שם, אך הגר, ברגע של ייאוש ופחד, לא הצליחה להבחין בה. דווקא כשהכול נראה אבוד, נפתחות עיניה והיא מגלה שיש תקווה.
יש כאן תובנה אנושית עמוקה. כאשר אנחנו נתונים במצוקה, בכעס, בפחד או בתחושה שאין מוצא, שדה הראייה שלנו מצטמצם. אנחנו רואים בעיקר את מה שמאיים עלינו, את מה שמפריד בינינו, את מה שאינו אפשרי. לעיתים נדרש אדם אחר, מחשבה חדשה או שינוי בנקודת המבט כדי לגלות את הבאר שנמצאת ממש לידנו.
גם סיפור עקדת יצחק, החותם את הפרשה, קשור לראייה. אברהם עולה להר המוריה כשבלבו ציווי קשה מנשוא. ברגע האחרון נשמע קול המלאך: "אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר". ומיד לאחר מכן נאמר: "וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה אַיִל אַחַר נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו". גם כאן מתגלה אפשרות אחרת, שלא עמדה במרכז מבטו קודם לכן. ברגע שבו משתנה הדרך, מתגלה גם מה שלא נראה לפני כן.
הרב יונתן זקס הרבה לעסוק בחשיבותה של נקודת המבט האנושית. לא תמיד המציאות משתנה, אבל האופן שבו אנו מתבוננים בה יכול לשנות את משמעותה עבורנו. לעיתים אנחנו שבויים בהרגלים, בחששות ובתפיסות שגיבשנו במשך השנים, עד שקשה לנו להבחין באפשרויות אחרות. היכולת להקשיב, להטיל ספק במה שנראה לנו מובן מאליו ולהתבונן מחדש היא לא סימן לחולשה, אלא דווקא לבגרות ולחוכמה.
יש בכך מסר חשוב גם לחיינו היום. אנחנו חיים בעולם מורכב, המשתנה במהירות, ומוצפים במידע, בדעות ובפרשנויות. דווקא בתוך עומס המידע הזה קל לאבד את היכולת לראות את העיקר. לעיתים אנחנו מתמקדים ב"חצי הכוס הריקה" – במה שחסר, במה שמאיים ובמה שלא הצליח, ומתקשים להבחין במה שכבר קיים, בהזדמנויות שנפתחות ובאנשים שסביבנו. לא כל קושי נפתר באמצעות שינוי הנסיבות. לפעמים נדרש מאיתנו קודם כול לשנות את נקודת המבט.
זהו לדעתי החוט המקשר בין סיפורי הפרשה. אברהם רואה שלושה עוברי אורח ומזהה הזדמנות לעשות טוב. הגר רואה את הבאר ומגלה שיש תקווה במקום שבו חשבה שהכול אבוד. ובעקדה, אברהם רואה את האיל ומגלה אפשרות אחרת. בכל אחד מן הסיפורים הראייה אינה רק פעולה של העיניים, אלא רגע של גילוי, רגע שבו נפתחת אפשרות שלא נראתה קודם.
נסכם: פרשת וירא מזכירה לנו שהעולם אינו מורכב רק ממה שאנחנו רואים, אלא גם ממה שעדיין לא למדנו לראות. לא תמיד נוכל לשנות את המציאות, ולא תמיד נמצא פתרון לכל קושי. אבל אם נשמור על היכולת להתבונן מחדש, להקשיב ולפקוח את העיניים, אולי נגלה שלעיתים הבאר שחיפשנו הייתה שם כל הזמן.