לבנות מחדש עולם שאינו מושלם
פרשת נח היא סיפור על עולם שחרב ועל הניסיון להתחיל מחדש. היא פותחת בתיאור קשה של חברה שאיבדה את דרכה: "וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱלֹהִים וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס". לא מדובר רק במעשים רעים של יחידים, אלא בחברה שבה נשחקו הגבולות המוסריים, האמון בין בני האדם והאחריות ההדדית. חברה שבה כל אדם דואג לעצמו, עד שהחיים המשותפים נעשים בלתי אפשריים.
על הרקע הזה מופיע נח, המתואר כ"אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו". נח שונה מסביבתו. הוא אינו נסחף אחר השחיתות, שומר על ערכיו ומציית לציווי האלוקי לבנות תיבה. ובכל זאת, דמותו מעוררת שאלה: האם די בכך שאדם יהיה צדיק בעצמו, או שמוטלת עליו גם אחריות להשפיע על החברה שבה הוא חי?
הרב יונתן זקס עמד על ההבדל שבין נח לאברהם. נח מציל את עצמו ואת משפחתו, אך התורה אינה מתארת אותו כמי שנאבק למען בני דורו. לעומתו, כאשר אברהם שומע על הכוונה להחריב את סדום, הוא מתייצב מול הקב"ה ושואל: "הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט?" אברהם מבין כי האחריות המוסרית אינה מסתיימת בדאגה לעצמנו ולקרובים לנו. היא מחייבת אותנו לראות גם את האחר, ואפילו את מי שאיננו מסכימים עם דרכו.
זהו אולי הלקח הראשון של הפרשה: לא מספיק להישאר אדם טוב בתוך עולם קשה. עלינו לשאול גם מה אנחנו עושים כדי שהעולם סביבנו יהיה טוב יותר.
אך בעיניי, המסר העמוק ביותר של הפרשה נמצא דווקא במה שמתרחש לאחר המבול.
כאשר נח יוצא מן התיבה, הוא פוגש עולם חרב. כל מה שהכיר השתנה. אפשר היה לצפות שהקב"ה יבקש לברוא עולם חדש, מושלם יותר, שבו האדם לא ישוב לחטוא. אלא שההפך הוא הנכון. הקב"ה מכיר בחולשתו של האדם ואומר: "כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו", ובכל זאת מבטיח שלא להביא עוד מבול שיחריב את העולם.
כאן מתרחש שינוי גדול. לפני המבול, השחתת האדם מובילה לחורבן. לאחר המבול, אותה הכרה בחולשת האדם הופכת דווקא לבסיס של ברית ושל המשכיות. הקב"ה אינו מוותר על האדם משום שאינו מושלם. הוא מעניק לו הזדמנות נוספת, מתוך אמונה ביכולתו לבחור בטוב ולתקן את דרכיו.
הברית עם נח היא אפוא ברית עם עולם שאינו מושלם. היא מלמדת שהחיים אינם יכולים להיות מותנים בכך שלא נטעה לעולם. עלינו לבנות חברה שמכירה בחולשות האנושיות, אך אינה מוותרת על ערכים, על גבולות מוסריים ועל אחריות.
בהקשר הזה ראוי להזכיר את ההבחנה החשובה של הרב זקס בין שני מושגים שלעיתים אנו נוטים לבלבל ביניהם: אופטימיות ותקווה. אופטימיות היא האמונה שהעתיד יהיה טוב יותר, ואילו תקווה היא האמונה שביכולתנו להפוך אותו לטוב יותר. אדם אופטימי מאמין שהדברים יסתדרו, גם אם לא יעשה דבר. לעומתו, אדם בעל תקווה מבין שהמציאות לא תשתנה מעצמה, ושעליו לפעול כדי לשנותה. זהו גם המסר העולה מסיפור נח: לאחר המבול, העולם לא חזר להיות מושלם, אך ניתנה לאדם הזדמנות להתחיל מחדש. התקווה אינה להתעלם מן הקשיים או להאמין שהכול יסתדר, אלא להכיר במציאות, לקחת אחריות ולפעול כדי לבנות עתיד טוב יותר.
וזה בדיוק מה שנדרש מנח כאשר הקב"ה אומר לו: "צֵא מִן הַתֵּבָה". התיבה הייתה מקום של הגנה והצלה, אך אי אפשר להישאר בתוכה לנצח. כדי להמשיך לחיות צריך לצאת ממנה, לפגוש מחדש את העולם, להתמודד עם הקשיים ולבנות את מה שנהרס. החיים מתחילים מחדש, לא משום שהעולם הפך למושלם, אלא משום שהאדם בוחר להמשיך ולבנות.
הפרשה מסתיימת בסיפור מגדל בבל, שמוסיף ממד חשוב לשאלת בנייתה של חברה. בני האדם מתאחדים סביב מטרה משותפת: "הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם". לכאורה, מה רע באחדות ובשיתוף פעולה? אלא שיש הבדל עמוק בין אחדות לבין אחידות. חברה בריאה זקוקה למטרה משותפת, אך אינה צריכה למחוק את השונות שבין בני האדם. כאשר כולם נדרשים לחשוב אותו דבר ולדבר באותה שפה, האחדות עלולה להפוך לכלי של שליטה במקום להיות מקור של כוח.
שני סיפורי הפרשה מציבים בפנינו אפוא שתי סכנות מנוגדות: בדור המבול כל אדם דואג לעצמו והחברה מתפוררת; בדור הפלגה בני האדם מתאחדים באופן שמאיים למחוק את ייחודו של היחיד. האתגר הוא למצוא את הדרך שבין השניים: לבנות חברה שיש בה ערבות הדדית, אך גם מקום לדעות שונות, חברה שמסוגלת להתאחד סביב ערכים משותפים מבלי לדרוש מכולם להיות זהים.
הדברים מקבלים משמעות מיוחדת בימים אלה. החברה הישראלית עברה בשנים האחרונות טלטלה קשה. ניצבת בפנינו גם משימת הבנייה מחדש. לא רק שיקום של בתים ויישובים, אלא גם שיקום של אמון, של הקשבה ושל תחושת השותפות. איננו חייבים להסכים על הכול. מותר לנו לחשוב אחרת, להתווכח ואף לחלוק בחריפות. אבל אסור לנו לאבד את ההכרה בכך שכולנו חולקים גורל משותף ואחריות משותפת.
הקב"ה הבטיח לנח שלא יביא עוד מבול על העולם. הוא לא הבטיח שהאדם לא יחריב את עולמו במו ידיו. האחריות לשמור על העולם, על החברה ועל היחסים בינינו נותרה בידינו.
בסופו של דבר, השאלה איננה רק איזה עולם נשאיר לילדינו, אלא איזה עולם אנחנו מוכנים לבנות יחד למענם. כי התקווה האמיתית אינה נולדת מן הציפייה לעולם טוב יותר, אלא מן הנכונות שלנו להיות שותפים ביצירתו.