האומץ לומר "אלך"
יש רגעים בחיים שבהם אדם נדרש לקבל החלטה שתשנה את מסלול חייו. לעיתים הוא יודע לאן הוא רוצה להגיע, אך אינו יודע מה מצפה לו בדרך. לעיתים הוא נדרש לוותר על המוכר והבטוח לטובת עתיד שעדיין אינו יכול לראות. פרשת חיי שרה מלמדת אותנו שלא תמיד צריך לדעת כיצד תסתיים הדרך כדי שיהיה לנו האומץ לצאת אליה.
השבת נקרא בפרשת חיי שרה, הפרשה החמישית בספר בראשית. במרכזה עומד אחד הסיפורים המפורטים והמרתקים בתורה: שליחותו של עבד אברהם למצוא אישה ליצחק. אברהם, המבקש להבטיח את המשכיות משפחתו, שולח את עבדו אל ארץ מולדתו כדי למצוא אישה מתאימה לבנו. העבד יוצא למסע ארוך, מגיע אל הבאר ופוגש את רבקה, שמתגלה כאישה בעלת מידות טובות, נדיבות ויוזמה. אלא שדווקא לקראת סיומו של הסיפור מתרחש מתרחש רגע קטן שיש בו מסר גדול.
לאחר שאליעזר מספר למשפחת רבקה על שליחותו ומבקש לקחת אותה עמו, בני משפחתה מבקשים לעכב את יציאתה. אליעזר מתעקש לצאת לדרך, והמשפחה מציעה: "נִקְרָא לַנַּעֲרָ וְנִשְׁאֲלָה אֶת פִּיהָ". רבקה נקראת ונשאלת: "הֲתֵלְכִי עִם הָאִישׁ הַזֶּה?" ותשובתה קצרה, ברורה ונחרצת: "אֵלֵךְ".
מילה אחת בלבד. אין נאום, אין הסברים ואין בקשה לזמן נוסף כדי לשקול את הדברים. רבקה מחליטה לעזוב את בית הוריה, את משפחתה ואת העולם המוכר לה, ולצאת אל ארץ רחוקה כדי להינשא לאדם שמעולם לא פגשה. היא אינה יודעת מה יהיו חייה החדשים, אך היא מוכנה לקבל על עצמה את האחריות להחלטה.
קשה שלא להבחין בדמיון שבין רבקה לאברהם. בתחילת דרכו שומע אברהם את הציווי: "לֶךְ־לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָ". אברהם עוזב את המוכר ויוצא אל הלא נודע. שנים לאחר מכן עושה רבקה צעד דומה, אלא שיש הבדל מעניין: אברהם יוצא בעקבות ציווי אלוקי, ואילו רבקה נשאלת לדעתה ומחליטה בעצמה. אברהם שומע "לך לך", ורבקה משיבה "אלך". שתי מילים שונות, אך בשתיהן טמונה אותה נכונות לצאת מאזור הנוחות ולהתחיל דרך חדשה.
יש בסיפור הזה גם אמירה מעניינת על מקומה של הבחירה האישית. בעולם העתיק, שבו להורים ולמשפחה הייתה השפעה מכרעת על נישואי ילדיהם, התורה עוצרת את התקדמות הסיפור כדי להשמיע את קולה של רבקה. היא אינה רק חלק מהסכם בין משפחות, אלא אדם בעל רצון והחלטה משלו. חז"ל למדו מן הפסוק "ונשאלה את פיה" שאין משיאים אישה אלא לרצונה. גם כאשר נדמה שהכול כבר הוחלט, עדיין יש חשיבות לשאלה מה רוצה האדם שחייו עומדים להשתנות.
אולם הבחירה של רבקה אינה מתבטאת רק באותה מילה, "אלך". כבר במפגש ליד הבאר אנו לומדים משהו על אישיותה. כאשר אליעזר מבקש ממנה מעט מים, היא אינה מסתפקת במילוי בקשתו, אלא מציעה להשקות גם את גמליו. איש לא ביקש ממנה לעשות זאת. היא מבחינה בצורך ופועלת מיוזמתה. למעשה, בשני האירועים רבקה מתגלה כאישה שאינה ממתינה שאחרים יכתיבו לה את מעשיה. ליד הבאר היא בוחרת לעשות מעבר לנדרש, ובבית הוריה היא בוחרת לצאת לדרך חדשה. בשני המקרים הבחירה אינה רק זכות, אלא גם נכונות לקחת אחריות.
הרב זקס הדגיש בכתביו את הקשר העמוק שבין חירות לאחריות. חירות אינה רק האפשרות לעשות כרצוננו, אלא גם היכולת לבחור כיצד לנהוג ומה לעשות במציאות שניצבת בפנינו. לא כל הנסיבות נתונות לשליטתנו, ולעיתים איננו יכולים לבחור את האתגרים שאיתם נתמודד. אולם במקרים רבים אנו יכולים לבחור כיצד להגיב להם, להמתין שאחרים יפעלו או ליטול יוזמה ואחריות בעצמנו.
המסר הזה רלוונטי לחיינו. כמה פעמים אנו דוחים החלטות משום שאיננו בטוחים בתוצאה? כמה פעמים אנו מעדיפים להישאר במקום המוכר, גם כאשר אנו יודעים שנדרש שינוי? הרצון בוודאות הוא טבעי ומובן, אך לעיתים הוא הופך למכשול. אנחנו מבקשים לדעת מראש שכל צעד יצליח, שכל סיכון יימנע ושכל שאלה תקבל תשובה. אלא שהחיים אינם מאפשרים לנו ודאות כזאת. אומץ אינו היעדר חשש, אלא היכולת לקבל החלטה שקולה גם כאשר לא כל התשובות בידינו.
גם בחברה הישראלית יש לרעיון הזה משמעות מיוחדת. אנו מרבים לדבר על השינויים הנדרשים בחברה, על הצורך בתיקון, על אחריות ועל עתיד טוב יותר. אך לעיתים נדמה שאנו ממתינים שמישהו אחר יעשה את הצעד הראשון. אנו מצפים ממנהיגים, ממוסדות ומקבוצות אחרות לגלות אחריות, לשנות עמדות ולהוביל מהלכים. האחריות הציבורית אכן מוטלת בראש ובראשונה על מי שמחזיקים בסמכות, אך היא אינה פוטרת כל אחד מאיתנו מלשאול מה הוא עצמו יכול לעשות. שינוי אינו מתחיל תמיד בהחלטות גדולות. לעיתים הוא מתחיל בנכונות להקשיב, ליזום, להתפשר כשצריך או לדבר עם הצד השני.
רבקה אמרה מילה אחת, "אלך". אבל מאחורי המילה הזאת עמדה החלטה גדולה: לא להמתין שהעתיד ייקבע עבורה, אלא לקחת חלק בעיצובו. זהו מסר חשוב שניתן ללמוד מהפרשה: העתיד אינו נבנה רק ממה שאנו מקווים שיקרה, אלא בעיקר ממה שאנו מוכנים לעשות כדי שיקרה.