שיר השירים

מדרש על שיר השירים – אנטומיה של אהבה 

חג הפסח מפגיש אותנו עם מגילת שיר השירים (שה"ש) שכתב שלמה המלך, שנוהגים לקוראה בחג הפסח. במדרש שה"ש מובאת מחלוקת בין חז"ל האם שה"ש היה ראוי להכנס לספרי הקודש או לא, ובשיאו של הדיון קובע רבי עקיבא בנחרצות: אֵין כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ כְּדַאי כַּיּוֹם שֶׁנִּתְּנָה בּוֹ שִׁיר הַשִּׁירִים (היום שבו ניתן שיר השירים הוא הגדול מכל הימים). לָמָּה? שֶׁכָּל הַכְּתוּבִים קֹדֶשׁ, וְזֶה קֹדֶשׁ קָדָשִׁים. רבי אלעזר בן עזריה מוסיף על דבריו משל כדי להמחיש את  מעלת שה"ש: מָשָׁל לְאֶחָד שֶׁהוֹלִיךְ סְאָה שֶׁל חִטִּים (כ 6 ק"ג) אֵצֶל הַנַּחְתּוֹם (אופה), אָמַר לוֹ: הוֹצֵא לִי מִמֶּנָּה קֶמַח סֹלֶת (הוצא לי קמח מנופה היטב מתוך החיטים), הוֹצֵא לִי מִמֶּנָּהּ קְלוּסְקְיָא קֶמַח וְסֹלֶת אַחַת (כיכר לחם העשויה סולת). כָּךְ כָּל חָכְמָתֵיהּ דִּשְׁלֹמֹה (ככה, אחרי כל חכמתו של שלמה, שה"ש הוא שיא החכמה) לֹא סִִילֶֶת (אדם ש'מְְסַַלֵֵּת' הוא אדם שמכין סולת), אֶלָּא שִׁיר הַשִּׁירִים לְיִשְׂרָאֵל. שִׁיר הַשִּׁירִים – הַמְשֻׁבָּח שֶׁבַּשִּׁירִים, הַמְעֻלֶּה שֶׁבַּשִּׁירִים, הַמְסֻלְסָל שֶׁבַּשִּׁירִים (מבין כלל השירים שנוסחו ותועדו בימי קדם, שיר השירים הוא המשובח והמעולה מבין כולם). כלומר, כשם שהסולת היא התמצית הנקייה והמובחרת ביותר שיוצאת מתוך כמות גדולה של חיטים, כך שה"ש היא הסולת המנופה והמעולה מכל חכמתו העצומה של שלמה המלך. 

דברי המדרש הללו המציבים את המגילה בדרגה כה נשגבת מעלים 3 שאלות: 1) מהו סוד קדושתה העצומה של שה"ש? 2) אם שה"ש כזה קדוש, מדוע שם ה' אינו מוזכר בה אפילו פעם אחת? 3) מדוע נוהגים לקרוא את שה"ש דווקא בחג הפסח?

כדי להשיב על שאלות אלו עלינו לצלול אל עומק המגילה שכתב שלמה המלך ברוח הקודש. לפי רש"י, שה"ש הינו משל על מערכת יחסים בין מלך ורעייתו, והנמשל הוא מערכת היחסים בין הקב"ה וכנסת ישראל, מערכת יחסים סוערת, מלאת עליות ומורדות, בין דמויות המפתח: ה'דוד' (הקב"ה), ה'רעיה' (כנסת ישראל, שרש הנשמות של עם ישראל) ו'בנות ירושלים' (אומות העולם). סיפור המשל מתפרס על פני 3 שלבים עיקריים המשקפים את ההיסטוריה של עם ישראל. שלב א: התאהבות וארוסין – במשל, המלך בוחר בנערה המיוחדת מכל בנות ירושלים, אוסף אותה מהרחובות לחדרי ארמונו, וכורת עמה ברית חופה מפוארת. הנמשל הוא שהקב"ה בוחר באומה הישראלית על פני שאר האומות. יציאת מצרים היא ברית הארוסין, והר סיני הוא החופה. שלב ב: בגידה, סילוק וגעגוע – במשל, הרעיה בוגדת ומתרחקת מגינוני המלכות. לאחר אזהרות, המלך משלח אותה בכאב לרחובות, ושם היא נרדפת ומוכה. במרחקה, היא נזכרת בחסדיו, מודה באשמתה וחולה מרוב אהבה וגעגוע. הנמשל: חטאי העם מובילים לסילוק מא"י אל הגלות בין האומות, למרות שנביאי ישראל (השליחים במשל) מתחננים בפני העם לשוב בתשובה ומזהירים מפני גלות. דווקא מתוך סבלה בגלות, האומה היהודית לא מאבדת את אהבתה. היא שרה את כיסופיה לקב"ה ומבינה שאהבתם הייתה ונותרה עזה מתמיד. שלב ג: הבטחת הגאולה השלמה – במשל, המלך שומע את שירתה, נזכר בחסדי נעוריה, ומבטיח כי אין זה גירושי נצח – הוא לעולם לא יחליפה באחרת, ויחזיר אותה אליו. בנמשל, הבטחת התקומה: הקב"ה אינו זונח את בריתו ומבטיח קיבוץ גלויות, בניית המקדש מחדש, ושעם ישראל ישוב להיות ראש לאומות עולם.

ייחודה של המגילה הוא בחשיפת האהבה הדו-כוונת בין הקב"ה ועם ישראל. חז"ל במדרש עומדים על ייחודיות זו בהשוואה לשאר השירות שבתנ"ך: בְּכָל הַשִּׁירִים (במקרא), אוֹ הוּא מְקַלְּסָן (הקב"ה משבח את עם ישראל), אוֹ הֵן (ישראל) מְקַלְּסִין (משבחים) אוֹתוֹ (את הקב"ה) – בְּשִׁירַת משֶׁה (שירת הים) הֵן מְקַלְּסִין אוֹתוֹ, וְאוֹמֵר 'זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ', וּבְשִׁירַת משֶׁה (שירת האזינו) הוּא מְקַלְּסָן: 'יַרְכִּיבֵהוּ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ'. בְּרַם הָכָא (אבל כאן בשיר השירים) הֵן מְקַלְּסִין אוֹתוֹ וְהוּא מְקַלְּסָן – הוּא מְקַלְּסָן: 'הִנָּךְ יָפָה רַעְיָתִי', וְהֵן מְקַלְּסִין אוֹתוֹ: 'הִנְּךָ יָפֶה דוֹדִי אַף נָעִים'". כלומר, בניגוד לשירים אחרים במקרא, כמו שירת הים ושירת האזינו, בהם השבח הוא חד-כיווני, בשיר השירים הוא דו־כיווני, מה שמעיד על עוצמת הקשר והחיבור הפנימי. זהו עומק הפסוק המרכזי "אני לדודי ודודי לי". כאן טמונה גם התשובה לשאלת הקריאה בחג הפסח: פסח אינו רק ציון דרך היסטורי של יציאה פיזית לחופשי, אלא הוא יום ה"חתונה והאירוסין" בין הקב"ה לישראל, הבחירה בעם ישראל כעם הנבחר. בשה"ש אנו חוזרים אל רגעי השיא של אותה אהבה ראשונית ומזכירים לעצמנו שגם בימי גלות וקושי, הברית בינינו לבין הבורא היא ברית של אהבה נצחית שאינה ניתנת לניתוק, ברית שהחלה בפסח ותגיע לשלמותה בגאולה העתידה. חג פסח כולו הוא חג של שירות (שירת הים וההלל).

מעבר לרובד הלאומי, המגילה טומנת בחובה נמשלים ברבדים נוספים. ברובד הפנימי-נפשי, לפי גישת הרמב"ם והמלבי"ם, שה"ש הוא משל לקשר האישי שבין האדם לבוראו ומתאר את עולמו הפנימי של החסיד, עובד ה'. השיר משקף את הרגשותיה, כיסופיה, לבטיה, ספקותיה, הצלחותיה וכשלונותיה של הנפש המשתוקקת לדבוק בבורא. זו אהבה שבה האדם חולה וצמא לקרבת הבורא ("חולת אהבה אני") בכל רגע ורגע מחייו. רובד נוסף, נשגב עוד יותר, הוא הרובד הקוסמי של תורת הסוד. ברובד זה, שה"ש משקף את תשוקתה של הבריאה כולה אל בוראה, ולכיסופיהם של העולמות שנפרדו ממקורם לשוב ולהידבק בו, חיבור של עולמות עליונים ותחתונים. ע"פ ספר הזוהר, שה"ש הוא "כלל התורה כולה" – הוא טומן בחובו את סוד מעשה בראשית, את עומק עשרת הדיברות, את סוד האבות ואת סדר הגאולה עד לתחיית המתים והעולם הבא  (האלף השביעי). המדרש מוסיף ואומר שהמילה "שירים" הוא מלשון "השראה" – הבטחה לעתיד לבוא שבו הקב"ה עתיד להשרות עלינו את רוח הקודש: אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: נֹאמַר שִׁירִים וְשֶׁבַח לְמִי שֶׁעָתִיד לְהַשְּׁרוֹת עָלֵינוּ רוּחַ הַקֹּדֶשׁ (ולכן), נֹאמַר לְפָנָיו שִׁירִים הַרְבֵּה.

שה"ש נכתב בכוונה כמשל כדי שייגזרו ממנו כל הרבדים הנ"ל (רובד לאומי-הסטורי, נפשי-פנימי, וקוסמי), בבחינת "מעט המכיל את המרובה". זה גם עונה על השאלה, מדוע שם ה' אינו מופיע במגילה במפורש – ראשית, כי זה משל. שנית, ככל שהדבר קדוש ונעלה יותר, כך הוא זקוק ליותר מלבושים כדי שנוכל להשיג אותו. ה' הוא מופשט ואינסופי, אך הקשר עם האדם חייב לעבור דרך רגשות אנושיים של חום, קרבה וכיסופים. המשל האנושי הופך את הקדושה המופשטת למשהו חי ומוחשי בלב האדם. שם ה' אמנם לא נכתב במפורש, אך הוא נוכח בכל הוויית השיר – חז"ל מלמדים שכל מקום שמוזכר במגילה השם 'שלמה' בהקשר של המלך, הכוונה לקב"ה – 'המלך שלמה' אותיות 'המלך השלם'. 

לסיכום, האהבה המתוארת בשה"ש אינה עוד אהבה בין בני אדם, אלא היא האהבה הנשגבה ביותר האפשרית, זו שבין הבורא לבריאתו, בין הקב"ה לעם ישראל, ומקיפה את כל רבדי הקיום, מחברת עולמות עליונים ותחתונים, ומניעה את כל מהלך ההיסטוריה. לכן שה"ש הוא כ"כ מיוחד, קֹדֶשׁ קָדָשִׁים, הַמְסֻלְסָל שֶׁבַּשִּׁירִים. האהבה היא הכוח היסודי והראשוני שמחבר את כל חלקי המציאות זה לזה. ללא שה"ש, ללא הגילוי של מהות האהבה האלוהית, אין לעולם קיום אמיתי – נותר רק מסגרת חוקית ריקה של מצוות והלכות, נטולת רוח חיים. יהי רצון שנשיר בקרוב את השירה העשירית והאחרונה, שירת הגאולה השלמה.