פרשת בראשית

הפטרת בראשית – הבריאה במקרא 

הפטרה השבוע היא מספר ישעיהו, שאותו פגשנו בשבועות האחרונים בהפטרות של שבתות נחמה. ספר ישעיהו הוא הארוך ביותר בתנ"ך (66 פרקים) וכמו שאר התנ"ך, הוא מחולק לפרשיות. ההפטרה שלנו היא חלק מפרשה שמתפרשת מפרק מא ומסתיימת בפרק מג-י וכותרתה היא שה' לבדו הוא בורא העולם והוא אלוהי ישראל וגואלו. 

מדוע נבחרה ההפטרה הזו לפרשת השבוע? הקשר ברור כבר בהתחלה – הפסוק הראשון של ההפטרה "כֹּה-אָמַר הָאֵל ה', בּוֹרֵא הַשָּׁמַיִם וְנוֹטֵיהֶם, רֹקַע הָאָרֶץ, וְצֶאֱצָאֶיהָ" מזכיר מאד את הפסוק הראשון בפרשה "בְּרַאשִית בָּרָא אֶלְהִים אֶת הַשָמִים וְאֶת הָאָרֶץ". בעין חדה יותר, יש הבדל: התורה מדברת על העובדה החד-פעמית "בראשית ברא אלהים" ואילו ההפטרה באה לתאר את ה' בתואר המיוחד "בורא השמים ונוטיהם", שמזכיר את ברכת יוצר אור: "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית", כלומר, ההפטרה מפתחת את רעיון היסוד של בריאת העולם והופכת אותו לפעולה מתמדת. 

בנוסף, הפועל ברא נאמר לא רק על בריאת שמים וארץ, אלא גם ביחס לישראל: "וְעַתָּה כֹּה־אָמַר ה' בֹּרַאֲךָ יַעֲקֹב, וְיֹצֶרְךָ יִשְׂרָאֵל" – גם עם ישראל הוא כעין בריאה וגם עליו נאמר שהוא נוצר, בדומה לאדם הראשון. ומדוע נברא עם ישראל? התשובה נמצאת בקשר לשוני נוסף – בפרשת בראשית אנו מוצאים את הפעלים החוזרים ונשנים: ברא, יצר, עשה (3 לשונות המבטאים פעולות הגורמות להביא דברים לכלל הויה, מציאות ושכלול) ובהפטרה הדגשת שלושת הפעלים האלה מנוסחת במשפט אחד כאשר ישעיהו מציין את מטרת הבריאה באמרו "כֹּל הַנִּקְרָא בִשְׁמִי, וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו; יְצַרְתִּיו אַף־עֲשִׂיתִיו", כלומר, ה' ברא את עם ישראל וייחד אותו לו כדי לגלות את כבודו של ה' בעולם, וייחוד עם ישראל לעם סגולה הוא אחד מיסודות הבריאה. 

מעבר לקשר הלשוני, יש גם קשר רעיוני: בעוד שבספר בראשית הבריאה מתקדמת צעד אחד צעד, עם בריאת השמים והארץ, הצומח והחי ולבסוף האדם, הרי שבהפטרה רואים כי מייד תכלית הבריאה היא יצירת האדם, כיצור בעל נשמה ורוח: "נֹתֵן נְשָׁמָה לָעָם עָלֶיהָ, וְרוּחַ לַהֹלְכִים בָּהּ". יתרה מכך, בעוד שבסיומה של פרשת בראשית מסופר על החטאים ומעשי החמס ההולכים ומתפשטים בין בני האדם והדור שלפני המבול היה כ"כ מושחת עד שהיה צריך להימחות, הרי שבהפטרה אנו קוראים שעם ישראל נוצר בידי ה' וייעודו הוא להיות אור לגויים (וְאֶצָּרְךָ, וְאֶתֶּנְךָ לִבְרִית עָם לְאוֹר גּוֹיִם), להפיץ את דבר קיום ה' בעולם, למנוע את העולם מירידה מוסרית ומכיליון האנושות כמו במבול.

הספרדים מסיימים את ההפטרה בפסוק הידוע "ה' חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ; יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר": על דרך הפשט, למרות שהעם עיוור וחירש ואינו שומע את דברי הנחמה של הנביאים, ה' חפץ בעמו ויביא לו את הגאולה שהבטיח לו כדי לגלות ולפרסם את צדקו של ה' (שהוא מקיים את אשר הבטיח) ומשום כך הוא מגדיל את התורה ומאדיר אותה, כלומר, מרבה להפיץ את התורה בעם ומחזק אותה – סיבה מספיק אופטימית לסיום ההפטרה. ברובד הדרש, ההגדלה וההאדרה של התורה היא דרך המצוות שבני ישראל מקיימים ולכן ניתנו לעם ישראל מצוות רבות ולכן אומרים את הפסוק לפני הקדיש, בסיום לימוד ודברי תורה.