התרמית המוצדקת ביותר בהסטוריה
פרשת השבוע מפגישה אותנו עם סיפור משפחתי טעון ודרמטי של תרמית הברכות. בקריאה פשוטה נראה שרבקה פועלת בדרך לא מוסרית כדי להוליך שולל את יצחק הזקן והעיוור, כדי שיעקב יקבל במרמה את הברכות שיועדו לעשו. אולם בעיון מעמיק בעזרת המדרשים, מתגלה סיפור מורכב בהרבה, מאבק על המשך דרכו של עם ישראל.
המפתח להבנת הפרשה הוא הפסוק “וַיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים, וַיְהִי עֵשָׂו, אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה; וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם, יֹשֵׁב אֹהָלִים. וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת־עֵשָׂו כִּי־צַיִד בְּפִיו; וְרִבְקָה אֹהֶבֶת אֶת־יַעֲקֹב”. פסוק זה מעלה על פני השטח ויכוח מהותי ארוך ומתמשך שניהלה רבקה עם יצחק, ויכוח על חינוך ועתיד הילדים. חז"ל מתארים את הרקע לויכוח, שכאשר גדלו הבנים, ניכרו הבדלי דרכיהם – יעקב נמשך לעולם הרוח, ואילו עשיו פנה לדרכי העולם, עד כי נטה לעבודה זרה: "וַיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים" – רַבִּי לֵוִי אָמַר: מָשָׁל לַהֲדַס וְעִצְבוֹנִית (שני שיחים) שֶׁהָיוּ גְּדֵלִים זֶה עַל גַּבֵּי זֶה, וְכֵיוָן שֶׁהִגְדִּילוּ וְהִפְרִיחוּ, זֶה נוֹתֵן רֵיחוֹ, וְזֶה חוֹחוֹ (קוצים), כָּךְ כָּל י"ג שָׁנָה, שְׁנֵיהֶם (עשו ויעקב) הוֹלְכִים לְבֵית הַסֵּפֶר וּשְׁנֵיהֶם בָּאִים מִבֵּית הַסֵּפֶר, ולְאַחַר י"ג שָׁנָה, זֶה הָיָה הוֹלֵךְ לְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת וְזֶה הָיָה הוֹלֵךְ לְבָתֵּי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים. הגישה של יצחק ורבקה הייתה שונה מהותית: יצחק ביקש לקרב את עשו והאמין שדרך אהבתו אליו ניתן להשיבו לדרך הישר, ואילו רבקה הבינה שאין בו תקווה רוחנית, וכי המשך המורשת של אברהם צריך לעבור דרך יעקב. יצחק לא האמין לאזהרותיה של רבקה, גם לאחר שעשיו נשא נשים שהסבו מורת רוח להוריו.
עשו ידע לנצל את אהבת יצחק ולהוליך אותו שולל ע"י העמדת פנים של צדיק – אומר המדרש (בראשית רבה) על הפסוק "וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו כִּי צַיִד בְּפִיו": הָיָה צָד אֶת יִצְחָק הַצַּדִּיק בְּפִיו. אַתָּה מוֹצֵא שכָּל עֲבֵרוֹת שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׂוֹנֵא, כֻּלָּן הָיוּ בְּעֵשָׂו. כְּשֶׁהָיָה בָא עֵשָׂו מִן הַחוּץ, הָיָה אוֹמֵר לְאָבִיו, אַבָּא, הַמֶּלַח, מַהוּ שֶׁתְּהֵא חַיֶּבֶת בַּמַּעֲשֵׂר? וְהָיָה תָמֵהַּ יִצְחָק וְאוֹמֵר: רְאֵה בְּנִי זֶה כַּמָּה מְדַקְדֵּק בַּמִּצְוֹת. וְהָיָה אוֹמֵר לוֹ אָבִיו: בְּנִי, הֵיכָן הָיִיתָ הַיּוֹם הַזֶּה? וְהוּא אוֹמֵר לוֹ: בְּבֵית הַתַּלְמוּד. לֹא כָךְ הוּא הֲלָכָה מִן כָּךְ וְכָךְ, לֹא כָךְ אִסּוּרוֹ, לֹא כָךְ הֶתֵּרוֹ. וּמִתּוֹךְ דְּבָרִים אֵלּוּ, הָיָה צָדוֹ בְּפִיו, עַל כֵּן אֲהֵבוֹ. וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ צוֹוַחַת, כִּי יְחַנֵּן קוֹלוֹ, אַל תַּאֲמֶן בּוֹ, כִּי "שֶׁבַע תּוֹעֵבוֹת בְּלִבּוֹ" (משלי כו). וְלָמָּה כָהוּ עֵינָיו שֶׁל יִצְחָק? עַל שֶׁהָיָה מֵבִיא צַיִד וּמַאֲכִילוֹ, וּכְתִיב: כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר פִּקְחִים. סיבה נוספת לעיוורון של יצחק היא שהקב"ה היה "שותף למזימה" של רבקה: לָמָּה כָהוּ עֵינָיו? לְפִי שֶׁהָיָה צָפוּי לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁיִּצְחָק יְבָרֵךְ לְעֵשָׂו. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, יִכְהוּ עֵינָיו וְיָבֹא יַעֲקֹב וְיִטֹּל אֶת הַבְּרָכוֹת וְלֹא יְהֵא יוֹדֵעַ יִצְחָק לְמִי הוּא מְבָרֵךְ.
המדרש (פרקי דרבי אליעזר) מגלה לנו שיצחק תכנן לברך את עשו בליל פסח, עת רצון גדולה מאד: הִגִּיעַ לֵיל יוֹם הַפֶּסַח, וְקָרָא יִצְחָק לְעֵשָׂו בְּנוֹ הַגָּדוֹל וְאָמַר לוֹ: ״בְּנִי, זֶה הַלַּיְלָה כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ אוֹמְרִים בּוֹ הַלֵּל, וְאוֹצָרוֹת טְלָלִים נִפְתָּחִים בְּזוֹ הַלַּיְלָה. עֲשֵׂה לִי מַטְעַמִּים, עַד שֶׁאֲנִי בְּעוֹדִי אֲבָרֶכְךָ״. וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ מְשִׁיבָה וְאוֹמֶרֶת: ״אַל תִּלְחַם אֶת לֶחֶם רַע עַיִן״. הָלַךְ עשו לְהָבִיא (מטעמים) וְנִתְעַכֵּב שָׁם. רבקה הבינה באותו רגע כי כאן ייקבע עתידו של בית אברהם, ולא תוכל לעמוד מנגד. אך כיצד תגרום ליצחק לראות את האמת? רק הוכחה חיה ומוחשית תוכל לשבור את מסך האשליה של עשו. לכן יוזמת רבקה את תרגיל הברכות: אָמְרָה רִבְקָה לְיַעֲקֹב: בְּנִי, הַלַּיְלָה הַזֶּה אוֹצָרוֹת טְלָלִים נִפְתָּחִים בּוֹ, הָעֶלְיוֹנִים אוֹמְרִין שִׁירָה. הַלַּיְלָה הַזֶּה עֲתִידִין בָּנֶיךָ לְהִגָּאֵל מִיַּד שִׁעְבּוּד, הַלַּיְלָה הַזֶּה עֲתִידִין לוֹמַר שִׁירָה. עֲשֵׂה מַטְעַמִּים לְאָבִיךָ עַד שֶׁהוּא בְּעוֹדוֹ יְבָרֶכְךָ.
רבקה שולחת את יעקב ללבוש את בגדי עשו ולהביא ליצחק מטעמים, כדי שיברכהו. כוונתה לחשוף בפני יצחק עד כמה ניתן להוליכו שולל, וכך לגלות לו את התרמית הגדולה באמת: זו של עשו. אבל יעקב חושש מהתרגיל, כפי שמתאר המדרש (תנחומא): אוּלַי יְמֻשֵּׁנִי אָבִי וְהָיִיתִי בְעֵינָיו כִּמְתַעְתֵּעַ, כְּמֵת וּכְתוֹעֶה, וּכְעוֹבֵד עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים. וְהֵבֵאתִי עָלַי קְלָלָה. אֲפִילּוּ בְּרָכָה אַחַת שֶׁהוּא עָתִיד לִתֵּן, בַּסוֹף אֵינוֹ נוֹתְנָהּ לִי. וַתֹּאמֶר לוֹ אִמּוֹ "עָלַי קִלְלָתְךָ בְּנִי". עָלַי לִכָּנֵס וְלוֹמַר לְאָבִיךָ יַעֲקֹב צַדִּיק וְעֵשָׂו רָשָׁע. וַיֵּלֶךְ (יעקב) וַיִּקַּח, וַיָּבֵא לְאִמּוֹ, אָנוּס וְכָפוּף וּבוֹכֶה.
יעקב אם כן שיתף פעולה בעל כורחו עם התרמית וכמעט והסגיר את עצמו מרוב פחד, כפי שממשיך לתאר המדרש: בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר יעקב "כִּי הִקְרָה ה' אֱלֹהֶיךָ לְפָנָי", אָמַר יִצְחָק: יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁאֵין עֵשָׂו מַזְכִּיר שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. זֶה מַזְכִּיר, אֵין זֶה עֵשָׂו, אֶלָּא יַעֲקֹב. כֵּיוָן שֶׁאָמַר יִצְחָק לְיַעֲקֹב "גְּשָׁה נָּא וַאֲמֻשְׁךָ בְּנִי", נִשְׁפְּכוּ מַיִם עַל שׁוֹקָיו וְהָיָה לִבּוֹ רָפֶה כַּשַּׁעֲוָה, וְזִמֵּן לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׁנֵי מַלְאָכִים, אֶחָד מִימִינוֹ וְאֶחָד מִשְּׂמֹאלוֹ, וְהָיוּ אוֹחֲזִין אוֹתוֹ בְּמַרְפֵּקוֹ כְּדֵי שֶׁלֹא יִפֹּל.
ובינתיים, עשו עסוק בציד לאביו, והקב"ה דאג שעשו יתעכב: אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁיָּצָא עֵשָׂו לָצוּד, שָׁלַח הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עָלָיו שָׂטָן וְלֹא הִנִּיחוֹ לָצוּד, עַד שֶׁיָּבֹא יַעֲקֹב וְיִטּוֹל אֶת הַבְּרָכוֹת. כֵּיצַד? הָיָה עֵשָׂו רָץ וְצָד צְבִי וְקוֹשְׁרוֹ וּמַנִּיחוֹ, וְרָץ וְתוֹפֵס אַחֵר וְקוֹשְׁרוֹ וּמַנִּיחוֹ, וְהַשָּׂטָן מַתִּירָן וּמַבְרִיחָן, וְהָיָה עֵשָׂו בָּא וְלֹא הָיָה מוֹצֵא אַחַד מֵהֶן. וְכָךְ עָשָׂה שְׁתַּיִם אוֹ שָׁלֹש פְּעָמִים.
הדרמה בעיצומה. יעקב עומד לפני יצחק אביו בפחד גדול שהתרמית תתגלה, ובינתיים מגיע עשו. מתאר המדרש את המעמד: בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הִכִּיר (יצחק) אֶת קוֹלוֹ וְהִתְחִיל חָרֵד. אָמַר לוֹ: מִי אַתָּה? לְפִי שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁנִּכְנַס יַעֲקֹב, נִכְנְסָה עִמּוֹ רֵיחַ גַּן עֵדֶן, רֵיחַ נִיחוֹחַ, וְנִתְיַשְּׁבָה דַעְתּוֹ שֶׁל אוֹתוֹ צַדִּיק, שֶׁנֶּאֱמַר: רְאֵה רֵיחַ בְּנִי כְּרֵיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ ה'. הִתְחִיל לְבָרְכוֹ. אֲבָל כְּשֶׁנִּכְנַס עֵשָׂו, נִפְתַּח לוֹ גֵּיהִנָּם, לְפִיכָךְ וַיֶּחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה גְדֹלָה. וְהָיָה תָמֵהַּ יִצְחָק בְּלִבּוֹ וְאוֹמֵר: אֲנִי רוֹאֶה גֵיהִנָּם וְעֵשָׂו מַסִּיק אוֹתוֹ.
מול עיני יצחק נפער גיהנום טעותו עם מסכת ההונאה שטווה עשו במשך שנים רבות. אך מיד אחר כך באה גם ההארה: הוא קלט את המסר שרבקה העבירה לו בדרך לא שגרתית, והוא נתן לכך ביטוי, כאשר אישר באוזני עשו את הברכות, שהעניק ליעקב: "גם ברוך יהיה". הדרמה המשפחתית מסתיימת אפוא לא בשקר, אלא בגילוי אמת. רבקה, שנראתה תחילה כלא מוסרית, מתגלה כאישה נבונה, שהבינה כי יש לפעול בדרך דרסטית כדי לחשוף את השקר ולגלות את האמת.
בסיפור הזה יש רובד פנימי עמוק לתיקון העולם: רבקה ויעקב יודעים שאם עשו יזכה בברכות, ישלוט בעולם החומר, בניגוד לתכלית הבריאה, שהחומר ישרת את הרוח. לפיכך נקטו ב"מרמה לשם שמיים" – תחבולה שנועדה להציל את התכלית האלוקית, להחזיר את הברכה למקומה הראוי. כשם שהקב"ה “מרמה” את עולמו, כלומר, מסתיר את נוכחותו ומאפשר לאדם לחשוב שהכל זה הפקר, שכל אחד יכול לעשות מה שהוא רוצה ולהסתדר בלעדיו, כך גם יעקב ורבקה פעלו בדרכי הסתר, כדי לחשוף את האמת. מעשיהם לא היו מרמה גרידא, אלא שליחות אלוקית, להחזיר את הברכה וההנהגה הרוחנית ליעקב, למען תיקון העולם. וכך מלמדת אותנו הפרשה, כי לעיתים האמת האלוקית מתגלה דווקא מתוך תעתועי החיים, אך לבסוף ההשגחה מובילה את ההיסטוריה אל ייעודה.