בית דין של מטה ובית דין של מעלה
בפרשת שופטים משה רבנו פורש בפנינו סדרה של מצוות שרובן הגדול קשור לסדרי הציבור והשלטון: דיני השופטים, המלך, הנביא והסנהדרין. מוסדות אלו יוצרים את התשתית לחברה מתוקנת ולסדר ציבורי. אולם, מערכת משפטית טובה ככל שתהיה, תלויה בסופו של דבר באנשים המרכיבים אותה וחז"ל עמדו על כך במדרשים.
הפרשה דורשת מן השופטים להיות "אַנְשֵׁי חַיִל" – לא רק בתורה, אלא במעשים טובים. הדרישה היסודית ביותר היא שיהיו נקיים מכל משפט, ללא כל רבב מוסרי, כדי שלא יהיה לאדם פתחון פה לבקרם. חז"ל אומרים שהדרישה היא לניקיון כפיים מוחלט, ממש כפי שהעידו על עצמם משה ושמואל הנביא שמעולם לא לקחו מאומה מאיש, וממחישים זאת בסיפור נפלא על רבי חנינא בן אלעזר, שהיה לו אילן בתוך שדהו שענפיו נטו לשדה אחר – כאשר התבקש לדון אדם שאילנו נוטה לשדה חברו, דחה את הדיון ליום מחר. באותו לילה קצץ את אילנו שלו שנטה לשדה אחר, כדי להראות את נקיון כפיו. וזו לשון המדרש (תנחומא): שׁוֹפְטִים וְשׁוֹטְרִים, צָרִיךְ שֶׁיִּהְיוּ הַשּׁוֹפְטִים בַּעֲלֵי זְרוֹעַ בְּמַעֲשִׂים טוֹבִים. שֶׁכָּךְ עָשָׂה מֹשֶׁה, 'וַיִּבְחַר מֹשֶׁה אַנְשֵׁי חַיִל' (שמות יח, כה), בְּתוֹרָה וּבְמַעֲשִׂים טוֹבִים וּבִגְבוּרָה. וְצָרִיךְ שֶׁיִּהְיוּ נְקִיִּים מִכָּל מִשְׁפָּט, שֶׁלֹּא יְהֵא לְאָדָם פִּתְחוֹן פֶּה עֲלֵיהֶם, כְּמֹשֶׁה שֶׁאָמַר לְיִשְׂרָאֵל: 'לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי' (במדבר טז, טו). וּשְׁמוּאֵל שֶׁאָמַר: 'הִנְנִי עֲנוּ בִי נֶגֶד ה' וְנֶגֶד מְשִׁיחוֹ, אֶת שׁוֹר מִי לָקַחְתִּי וַחֲמוֹר מִי לָקַחְתִּי' (ש"א יב, ג). הֱוֵי אוֹמֵר, שׁוֹפְטִים וְשׁוֹטְרִים, שֶׁלֹּא יְהֵא בָּהֶם דָבָר שֶׁל פְּסוּלוּת.
מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי חֲנִינָא בֶּן אֶלְעָזָר (דיין בבית דין), שֶׁהָיָה לוֹ אִילָן נָטוּעַ בְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ וְנוֹפָיו נוֹטוֹת לְשָׂדֶה אַחֵר. בָּא אָדָם אֶחָד וְקָבַל לְפָנָיו וְאָמַר, אִילָנוֹ שֶׁל אִישׁ פְּלוֹנִי נוֹטֶה לְתוֹךְ שָׂדִי. אָמַר לֵיהּ (אמר לו הדיין): לְךָ וּבוֹא לְמָחָר (מחר אפסוק את דינך). אָמַר (הנתבע) לֵיהּ: כָּל הַדִּינִין הַבָּאִים לְפָנֶיךָ, מִיָּד אַתָּה פּוֹסֵק, וְדִינִי אַתָּה מְאַחֵר (התלונן שהדיין מתמהמה בפסק הדין, שלא אופייני לו). מֶה עָשָׂה רַבִּי חֲנִינָא? מִיָּד שָׁלַח פּוֹעֲלָיו וְקָצַץ אֶת הָאִילָן שֶׁהָיָה בְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ וְנוֹטֶה לְשָׂדֶה אַחֵר. לְמָחָר בָּא אוֹתוֹ הָאִישׁ לְפָנָיו לַדִּין. אָמַר לוֹ לְבַעַל דִּינוֹ, צָרִיךְ אַתָּה לָקוּץ אוֹתוֹ. אָמַר לוֹ: וְלָמָּה אִילָן שֶׁלְּךָ עֲנָפָיו נוֹטִין לְשָׂדֶה אַחֵר? (גם הענפים שלך נוטים לשדה אחר, אז איך אתה פוסק לרעתי?) אָמַר לוֹ: צֵא וּרְאֵה, כְּשֵׁם שֶׁאַתָּה רוֹאֶה אֶת שֶׁלִּי, כָּךְ עֲשֵׂה אֶת שֶׁלְּךָ. מִיָּד הָלַךְ וְעָשָׂה כָּךְ. לְפִיכָךְ כְּתִיב: שׁוֹפְטִים וְשׁוֹטְרִים, שֶׁלֹּא יְהֵא בַּשּׁוֹפֵט דָּבָר שֶׁל פְּסֹלֶת. המסר חד וברור: על השופט לתקן תחילה את עצמו ולהקפיד על הדינים לפני שהוא שופט אחרים.
לאחר שהבנו את חשיבות ניקיון הכפיים, התורה מזהירה מפני האיום הפנימי הגדול ביותר על הצדק – השוחד: "וְלֹא תִקַּח שֹׁחַד, כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם". בגמרא מנתחים את המילה שוחד ומסבירים שפירושה "שהוא חד" – השוחד הופך את הדיין ונותן השוחד ללב אחד. ברגע שאדם מקבל שוחד, דעתו מתקרבת לנותן והוא רואה בו כחלק מעצמו. המדרש מדגיש עד כמה ההטיה הזו יכולה להיות מסוכנת דרך סיפורו של רבי ישמעאל בן אלישע במדרש (תנחומא בובר) המדגים כיצד אפילו קבלת דבר המגיע לדיין כדין כמו ראשית הגז לכהן, יוצרת קירבת לב שגורמת לדיין לצפות לזכיית המביא: "וְלֹא תִקַּח שֹׁחַד כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים" – כֵּיוָן שֶׁנּוֹתֵן הַדַּיָּן לִבּוֹ עַל הַשֹּׁחַד, נַעֲשֶׂה עִוֵּר בַּדִּין, וְאֵינוֹ יָכוֹל לָדוּן אוֹתוֹ בֶּאֱמֶת. אָמַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בֶּן אֱלִישָׁע: בֹּא וּרְאֵה כַּמָּה קָשֶׁה הַשֹּׁחַד. פַּעַם אַחַת בָּא אָדָם אֶחָד, וְהֵבִיא לִי רֵאשִׁית הַגֵּז, וְהָיָה לוֹ דִין לִפְנֵי הַדַּיָּן. וַאֲנִי הָיִיתִי עוֹמֵד לְצַד אֶחָד (עמדתי בצד), וְאָמַרְתִּי (בלבי): אִם יִטְעוֹן לִפְנֵי הַדַּיָּן כָּךְ וְכָךְ יִזְכֶּה בַּדִּין, וְהָיִיתִי מְצַפֶּה לִזְכוּתוֹ (מקווה שיזכה בדין). אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נָתַן לִי, אֶלָּא מִשֶּׁלִּי (ראשית הגז מגיעה לי ככהן, לפי התורה), וְלֹא שֹׁחַד הָיָה, וְנִתְקָרֵב לִבִּי עִמּוֹ כָּל זְמַן שֶׁרְאִיתִיו (חשתי סימפתיה אליו למרות שלא קבלתי ממנו שוחד). וְאַף עַל פִּי שֶׁהָלַךְ לְבֵית דִּין, הָיִיתִי שׁוֹאֵל עָלָיו אִם זָכָה אִם לָאו. לְהוֹדִיעֲךָ כַּמָּה קָשֶׁה הַשֹּׁוּחַד, שֶׁמְּעַוֵּר אֶת הָעֵינַיִם. וַהֲרֵי דְּבָרִים קַל וָחוֹמֶר: וּמָה אֲנִי, שֶׁהֵבִיא לִי מִשֶּׁלִּי, וּמִשֶּׁלִּי נָטַלְתִּי (לקחתי) – הָיִיתִי מְצַפֶּה לִזְכוּתוֹ; הַנּוֹטֵל שֹׁחַד עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. המסקנה היא שאם דבר המגיע כדין משפיע כך, אז שוחד ממש, על אחת כמה וכמה.
המהרש"א מסביר שהתורה מחלקת עיוורון זה לשניים: "יעוור עיני חכמים" מתייחס לדיין שראה את המעשה בעצמו (והשוחד מעוור את ראייתו שלו), בעוד "יסלף דברי צדיקים" מתייחס לדיין השומע עדים, והשוחד גורם לו לסלף את דבריהם הצודקים ולתת להם פרשנות מוטעית.
כדי להתמודד עם הסכנות הללו, התורה מציבה תביעה אקטיבית ומתמשכת: "צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף". מדוע המילה "צדק" מופיעה פעמיים? ריש לקיש מסביר שהכפילות באה ללמדנו על שני מצבים משפטיים שונים. צדק אחד מדבר על דין רגיל, שבו הנתונים ברורים ומאפשרים פסיקת אמת. הצדק השני מתייחס ל"דין מרומה" – מצב שבו החוק היבש נוטה לטובת אחד הצדדים, אך לשופט יש תחושה פנימית שהתובע הוא רמאי ושהצדק מסולף על ידי עורכי דין מתוחכמים. במקרה כזה, התורה דורשת מהשופט לא להסתתר באדישות מאחורי סעיפי החוק היבש, אלא לדקדק ולחקור מעבר לו כדי למצוא את האמת הברורה.
הרדיפה לצדק אינה מוגבלת רק לאולמות בית הדין, אלא גולשת גם לעולם המעשה ביום-יום. המדרש לומד מהמילה "תרדוף", שאל האדם לחכות שיבואו אליו ויאמרו לו "תן צדקה" כדי להיטיב, אלא האדם נדרש לחפש באופן פעיל הזדמנויות לעשיית צדקה וחסד, לרדוף אחריהם מיוזמתו, ואף לנסות לשדל אחרים לעשיית צדקה ולא להסתפק רק במעשיו שלו.
אנו עומדים כעת בפתחו של חודש אלול. בעלי המוסר אומרים שציווי איסור השוחד ועשיית משפט צדק נוגע לכל אחד ואחת מאיתנו. כל אדם הוא דיין לעצמו, ועליו להיזהר מאוד מאותן "נגיעות אישיות" שפועלות בנפשו כשוחד סמוי. הנגיעות הללו משחדות את מבטנו ומעוורות את עינינו, ומונעות מאיתנו להכריע בשיקול דעת אמיתי. כיצד אם כן נפרוץ את מסך השוחד העצמי? הרב דסלר מורה לנו שכאשר יש לאדם התלבטות או שאלה כיצד לפעול, עדיף שלא יכריע לבד אלא יתייעץ עם אחרים, אפילו עם אדם פשוט, כי אין האדם רואה את נגעי עצמו. עוד מוסיפים בעלי המוסר, שבחודש אלול, כפי שהאדם שופט אחרים, כך שופטים אותו בבית דין של מעלה. לכן כדאי מאד בחודש זה לדון אנשים לכף זכות.
בפתיחתו של חודש אלול אנו נקראים לזכור שהצדק אינו רק מערכת חוקים טכנית, אלא עבודת נפש מתמדת של ניקיון כפיים, חיפוש האמת, הסרת מסכי השוחד הפנימי מעל עינינו וראיית הטוב אצל האחר.