בין קוצים למישור
פרשת השבוע פותחת בפסוק "רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה" – הקריאה הזו מחזירה אותנו אחורה, אל חטא עץ הדעת: מאותו חטא קדמון, העולם הפך למציאות מורכבת המעורבבת מטוב ורע, מברכה וקללה. המילה "ראה" אינה רק הוראה פיזית, אלא קריאה להתבוננות פנימית. האדם הוא היצור היחיד בבריאה שניחן בסגולה המיוחדת לבחור בין טוב לרע, והבחירה החופשית הזו היא היסוד שעליו עומד העולם כולו.
כדי להמחיש את ההתמודדות הזו של הבחירה, חז"ל מביאים משל במדרש (ספרי) על אדם זקן שיושב בפרשת דרכים ומדריך את העוברים והשבים בין שתי דרכים המובילות לאותה עיר: 'רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה', לָמָּה נֶאֱמַר? לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר 'הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה' (דברים ל), שֶׁמָּא יֹאמְרוּ יִשְׂרָאֵל: הוֹאִיל וְנָתַן הַמָּקוֹם לְפָנֵינוּ שְׁנֵי דְרָכִים, דֶּרֶךְ חַיִּים וְדֶרֶךְ מָוֶת, נֵלֵךְ בְּאֵיזוֹ מֵהֶם שֶׁנִּרְצֶה? תַּלְמוּד לוֹמַר וּבָחַרְתָּ בַחַיִּים! מָשָׁל לְאֶחָד שֶׁהָיָה יוֹשֵׁב עַל פָּרָשַׁת דְּרָכִים וְהָיוּ לְפָנָיו שְׁנֵי שְׁבִילִים, אֶחָד שֶׁתְּחִלָּתוֹ מִישׁוֹר וְסוֹפוֹ קוֹצִים, וְאֶחָד שֶׁתְּחִלָּתוֹ קוֹצִים וְסוֹפוֹ מִישׁוֹר, וְהָיָה מוֹדִיעַ אֶת הָעוֹבְרִים וְאֶת הַשָּׁבִים וְאוֹמֵר לָהֶם: אַתֶּם רוֹאִים אֶת שְׁבִיל זֶה שֶׁתְּחִלָּתוֹ מִישׁוֹר? כִּשְׁתַּיִם וְשָׁלֹשׁ פְּסִיעוֹת (הליכה קצרה) אַתֶּם מְהַלְּכִים בַּמִּישׁוֹר וְסוֹפוֹ לָצֵאת לַקּוֹצִים. וְאַתֶּם רוֹאִים אֶת שְׁבִיל זֶה שֶׁתְּחִלָּתוֹ קוֹצִים? כִּשְׁתַּיִם וְשָׁלֹשׁ פְּסִיעוֹת אַתֶּם מְהַלְּכִים בַּקּוֹצִים וְסוֹפוֹ לָצֵאת לַמִּישׁוֹר. כָּךְ אָמַר לָהֶם מֹשֶׁה לְיִשְׂרָאֵל: אַתֶּם רוֹאִים אֶת הָרְשָׁעִים שֶׁמַּצְלִיחִים בָּעוֹלָם הַזֶּה? כִּשְׁנַיִם וּשְׁלֹשָׁה יָמִים הֵם מַצְלִיחִים (זמן קצר יחסית), וְסוֹפָם לִתְהוֹת (לאבדון) בָּאַחֲרוֹנָה, שֶׁנֶּאֱמַר: 'כִּי לֹא תִהְיֶה אַחֲרִית לָרָע' (משלי כד), וְאוֹמֵר: "דֶּרֶךְ רְשָׁעִים כָּאֲפֵלָה" (משלי ד). אַתֶּם רוֹאִים צַדִּיקִים שֶׁמִּצְטַעֲרִים בָּעוֹלָם הַזֶּה? כִּשְׁנַיִם וּשְׁלֹשָׁה יָמִים הֵם מִצְטַעֲרִים וְסוֹפָם לִשְׂמֹחַ בָּאַחֲרוֹנָה, וְכֵן הוּא אוֹמֵר (דברים ח): ״לְהֵיטִבְךָ בְּאַחֲרִיתֶךָ״, וְאוֹמֵר (קהלת ז): "טוֹב אַחֲרִית דָּבָר מֵרֵאשִׁיתוֹ".
המדרש מלמד אותנו שהמבחן האמיתי בחיים אינו הנאת הרגע, אלא התוצאה הסופית. אדם שבא לעולם עומד בפני שתי אופציות: ללכת אחר תענוגות חומריים ולמצוא נחת רוח בתחילה (ללכת במישור) אך לסבול בסיומם של החיים (בעולם הבא), בדרך שכולה קוצים וייסורים, או לטרוח ולעמול בעולם הזה בתורה ובמצוות שלעתים קשה כמו קוצים, אבל לזכות בשכר נצחי לנשמה בסוף המסלול בעולם הבא (במישור).
ההבנה של הברכה והקללה מקבלת עומק נוסף דרך פירושו של ה"כלי יקר", המסביר את טבעו של השפע האלוקי דרך המילה "היום". ה"כלי יקר" שואל מהו הדגש על "היום"? וכי רק ביום זה קיבלו בנ"י את הברכה והקללה? הלא כבר במעמד הר סיני הם קיבלו. הוא עונה על כך ש"היום" מרמז על היום ממש, כמו השמש שאחראית על היום. השמש היא אחת, ויש בה משהו פרדוקסלי, שכן היא פועלת שתי פעולות הפוכות בו זמנית: מצד אחד היא ממיסה שעווה, ומצד שני היא מקשה את הביצה. השינויים הללו אינם באים מכוח השמש עצמה, אלא מחמת התכונות השונות של המקבלים. כך גם הברכות והקללות: הבורא מצדו משפיע אך ורק טוב ללא הרף, ואינו משנה את הנהגתו. השינוי בין ברכה לקללה תלוי אך ורק בנו, בתכונות המקבלים. זו כוונת משה במילה רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם, הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה" (הפסיק אחרי מילת לפניכם ולא אחרי המילה היום): כשם שהיום, השמש משפיעה באופן תמידי אותה השפעה, כך גם הבורא, הוא מצדו משפיע רק טוב.
אם אנו מכינים את עצמנו נכון, אנו קולטים את השפע כברכה, ואם אנו בוחרים בדרך עקלקלה, השפע משפיע בצורה הפוכה, כ'פשע' – 'שפע' ו'פשע' הן אותן אותיות: השפע שאדם מקבל ומשתמש בו בצורה לא נכונה יכול להפוך לפשע. רעיון דומה כתוב בספר היצירה: "אין בטוב למעלה מענג, ואין ברע למטה מנגע". ענג ונגע זה אותם אותיות, אבל בהבדל מהותי ביניהם, לפי תכונת המקבל. זה הכח שניתן לאדם, כח הבחירה בין טוב ורע.
פירוש נוסף למילה "היום" מספק ה'נתיבות שלום'. המשנה במסכת אבות אומרת "בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ומכרזת ואומרת: אוי להם לבריות מעלבונה של תורה". המילה "היום" בפרשה מזכירה לנו שהמשימה הרוחנית והבחירה בטוב מתחדשות בכל יום ויום מחדש, ממש כמו אותה בת קול הקוראת לנו בכל בוקר לבחור נכון.
הספורנו מפרש את המילה 'ראה' כאזהרה: "ראה שלא תנהג בדרכי ביניים ובפשרות, כי אנכי נותן בפניכם את הברכה והקללה, שהם שני ניגודים קיצוניים ביותר" – או שאתה בנתיב הברכה, או שאתה בנתיב הקללה, אין דרך ביניים. הסיבה לכך טמונה במושג "מצווה" שמגיע מלשון "צוותא" (חיבור). באנלוגיה לחיבור מקור אנרגיה, אין מצב של "חצי מחובר" – או שהמכשיר מחובר לחשמל ופועל, או שהוא מנותק. האדם מורכב מטבעו, ואם אינו בוחר באופן פעיל בברכה ובונה את הכלים לכך, הוא ממילא מוצא את עצמו בנתיב הקללה.
כאשר אנו מתבוננים בפסוק, אנו מבחינים במעבר מעניין של משה רבנו: הוא פותח בלשון יחיד באומרו "רְאֵה", וממשיך מיד בלשון רבים כשהוא אומר "לִפְנֵיכֶם". מן הראוי היה שיאמר או "ראה… לפניך", או "ראו… לפניכם". ה"כלי יקר" מסביר שפסוק זה מקושר לדברי הגמרא האומרים כי מעשה אחד של יחיד (מצווה או עבירה) יש בו את הכוח להכריע את העולם כולו לכף זכות או לחובה. משה משתמש במעבר הזה מיחיד לרבים כדי ללמד אותנו שעל כל יחיד ויחיד מוטלת אחריות לעולם כולו. לעיתים אנו נוטים לומר "מי אני ומה אני יכול להשפיע", אך משה מעמיד אותנו על טעותנו: העתיד של כולם תלוי בבחירתו ובמעשיו של כל יחיד.
את מהות הבחירה בין טוב ורע מדגימים חז"ל במשל נוסף על מלך עם אורחים: רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה אוֹמֵר: מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁעָשָׂה סְעוּדָה וְהִזְמִין אֶת הָאוֹרְחִים, וְהָיָה אוֹהֲבוֹ (חברו של המלך) מֵסֵב בֵּינֵיהֶם, וְהָיָה (המלך) רוֹמְזוֹ לִטּוֹל מָנָה יָפָה (מנה טובה ומכובדת), וְלֹא הָיָה בּוֹ דֵּעָה (החבר לא הבין את הרמז). כֵּיוָן שֶׁרָאָה שֶׁלֹּא הָיָה בּוֹ דֵּעָה, אָחַז (המלך) אֶת יָדוֹ (של חברו) וְהִנִּיחָהּ עַל מָנָה יָפָה. יֵשׁ לְךָ אָדָם שֶׁנִּתַּן לוֹ חֶלְקוֹ וְאֵינוֹ שָׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ, אֲבָל יִשְׂרָאֵל מוֹדִים מְפֻיָּסִים שֶׁאֵין חֵלֶק יָפֶה כְּחֶלְקָם, וְלֹא נַחֲלָה כְּנַחֲלָתָם וְלֹא גוֹרָל כְּגוֹרָלָם, וְהֵם מוֹדִים וּמְשַׁבְּחִים עַל כָּךְ. וְכֵן הוּא (דוד המלך) אוֹמֵר (תהלים טז): "ה׳ מְנָת חֶלְקִי וְכוֹסִי, אַתָּה תּוֹמִיךְ גּוֹרָלִי", וְכֵן הוּא אוֹמֵר (תהלים לב): "אַשְׂכִּילְךָ וְאוֹרְךָ בְּדֶרֶךְ זוּ תֵלֵךְ, אִיעֲצָה עָלֶיךָ עֵינִי".
הנמשל ברור: הקב"ה לא רק מניח בפנינו שתי דרכים ואומר לנו לבחור, אלא הוא גם מייעץ ומסייע לנו לבחור בדרך הנכונה. בשבוע שעבר שאלנו וענינו מה בסה"כ הקב"ה רוצה ממך? היום אפשר לענות תשובה נוספת: פשוט תקשיב לו. הוא יודע יותר טוב ממך מה טוב לך.