מדרש על פרשת כי תצא

מדרש על הפרשה – קארמה בראי התורה  

פרשת כי תצא נראית במבט ראשון כאוסף אקראי של מצוות הנוגעות לכל תחומי החיים, החל ממלחמה ומשפחה וכלה בפרטים הקטנים של היום-יום. אולם חכמינו במדרש מלמדים אותנו שהדברים אינם בנויים באקראי אלא טומנים בחובם סוד עמוק של סמיכויות ורצף פסיכולוגי-מוסרי.  

חז"ל במדרש תנחומא מציגים את העיקרון שלפיו מצווה גוררת מצווה ועבירה גוררת עבירה. חז"ל מצביעים על קשר סיבתי מרתק בין שלושת האירועים הפותחים את הפרשה: חייל שחומד אשת יפת תואר בשדה הקרב מוביל לערעור המבנה המשפחתי (לאשה אחת אהובה ואחת שנואה), ושיאו של המשבר מגיע בדמותו של "בן סורר ומורה". וכך מתאר המדרש: כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה. שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ, מִצְוָה גּוֹרֶרֶת מִצְוָה, וַעֲבֵרָה גּוֹרֶרֶת עֲבֵרָה. וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה וְכוֹ', וְגִלְּחָה אֶת רֹאשָׁהּ וְעָשְׂתָה אֶת צִפָּרְנֶיהָ, כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּמְצָא חֵן בְּעֵינֶיךָ. מַה כְּתִיב בַּתְרֵיהּ (בתורה), כִּי תִהְיֶיןָ לְאִישׁ שְׁתֵּי נָשִׁים וְגוֹ'. שְׁתַּיִם בַּבַּיִת – מְרִיבָה בַּבַּיִת (שתי נשים בבית – מקור למריבה). וְלֹא עוֹד, אַחַת אֲהוּבָה וְאַחַת שְׂנוּאָה, אוֹ שְׁתֵּיהֶן שְׂנוּאוֹת. מַה כְּתִיב אַחֲרָיו (מה כתוב לאחר מכן בפרשה), כִּי יִהְיֶה לְאִישׁ בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה (בן מורד). כָּל מָאן דְּנָסִיב יְפַת תֹּאַר (כל מי שנושא אשה יפת תואר), נָפִיק מִנַיְיהוּ (יוצא ממנו) בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה. שֶׁכֵּן כָּתַב בְּדָוִד, עַל שֶׁחָמַד מַעֲכָה בַּת תַּלְמַי מֶלֶךְ גְּשׁוּר בְּצֵאתוֹ לַמִּלְחָמָה, יָצָא מִמֶּנּוּ אַבְשָׁלוֹם שֶׁבִּקֵּשׁ לְהָרְגוֹ, וְשָׁכַב עִם עֶשֶׂר פִּלַגְשָׁיו לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל וּלְעֵינֵי הַשֶּׁמֶשׁ, וְעַל יָדוֹ נֶהֶרְגוּ מִיִּשְׂרָאֵל כַּמָּה רְבָבוֹת, וְעָשָׂה מַחֲלֹקֶת בְּיִשְׂרָאֵל, וְנֶהֱרַג שִׁמְעִי בֶּן גֵּרָא וְשֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי וַאֲחִיתֹפֶל, וְלִמְפִיבֹשֶׁת (וּלְאִיֹש בֹּשֶת) הָרַג, וְהִשְׁלִיט צִיבָא (עבד בבית שאול המלך) עַל כָּל בֵּית שָׁאוּל. 

וְתַנְיָא רַבִּי יוֹסִי אוֹמֵר, וְכִי מִפְּנֵי שֶׁאָכַל בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה חֲצִי לִיטְרָא בָּשָׂר וְשָׁתָה חֲצִי לוֹג יַיִן חַי, אָמְרָה תּוֹרָה יֵצֵא לְבֵית דִּין וְיִסָּקֵל? (האם הגיוני להרוג ילד רק בגלל שאכל הרבה בשר ושתה יין חזק?) אֶלָּא הִגִּיעָה תּוֹרָה לְסוֹף דַּעְתּוֹ שֶׁל בֶּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה (התורה צופה מראש את אשר יקרה עם ילד סורר), שֶׁסּוֹפוֹ לִגְמֹר נִכְסֵי אָבִיו (מבזבז את נכסי אביו) עִם הַסְּרִיקִין (אנשים ריקים ופוחזים) שֶׁאָכַל וְשָׁתָה עִמָּהֶן, וּמְבַקֵּשׁ לִמּוּדוֹ וְאֵינוֹ מוֹצֵא (מחפש לספק את הרגלו לאכול ולשתות הרבה), וְיָצָא לְפָרָשַׁת דְּרָכִים וְהוֹרֵג וּמְלַסְטֵם (שודד) אֶת הַבְּרִיּוֹת, וְאָמְרָה תּוֹרָה, יָמוּת זַכַּאי וְאַל יָמוּת חַיָּיב (עדיף שימות כשהוא עדיין זכאי ולא ימות כשהוא כבר אשם בפועל), שֶׁמִּיתָתָן שֶׁל רְשָׁעִים, הֲנָאָה לָהֶם וַהֲנָאָה לָעוֹלָם. בֶּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה, כְּתִיב אַחֲרָיו (כתוב אחריו בפרשה), כִּי יִהְיֶה בְאִישׁ חֵטְא מִשְׁפַּט מָוֶת וְהוּמָת. אִם נִצָּל מִזּוֹ, לֹא נִצָּל מִזּוֹ (אם יינצל מעונש של בן סורר ומורה, לא יינצל מעונש מוות). לָמַדְנוּ, שֶׁעֲבֵרָה גּוֹרֶרֶת עֲבֵרָה.

התורה מכירה ביצרו של האדם ולכן מחייבת את החייל להביא את השבויה אל ביתו, ושם היא עוברת תהליך של גילוח ראש וקיצוץ צפורניים – תהליך של הסרת סממני היופי החיצוני, כדי שלא תמצא חן בעיניו באופן שטחי. אולם כאשר הקשר אינו נבנה מתוך טהרה ואחריות אלא מתוך דחף רגעי, התוצאה הבלתי נמנעת היא אשה אחת אהובה והשנייה שנואה. מי שנשאה לאישה בתוך סערת הקרב והתאווה, סופו להיות שנוא. הבית מתמלא במריבות ובפיצול פנימי בין אישה אהובה לשנואה, עד שהתורה נדרשת להגן על זכויותיו של בכור השנואה – הפרשה אוסרת על אב לנשל את בנו הבכור מירושתו לטובת בן האישה האהובה.

השלב האחרון בשרשרת ההרס הזו הוא דמותו של בן סורר ומורה, המהווה את התוצאה הטבעית של בית מסוכסך עם שתי הנשים. כדי להוכיח את אמיתות הסכנה הזו, המדרש מציג את הדוגמה של דוד המלך: חמדתו של דוד למעכה (בת מלך גשור) בשעת המלחמה, היא שהובילה בסופו של דבר להולדת אבשלום – הבן שמרד באביו וגרם לשפיכות דמים נוראית בישראל. לצד זאת, חז"ל אומרים במדרש אחר כי בן סורר ומורה "לא היה ולא נברא", וכי עצם כתיבת הפרשה נועדה להציב קריאת אזהרה חינוכית חריפה להורים, המלמדת אותנו על המחיר הכבד של בית שאינו מצליח להעניק לילדיו משנה חינוכית יציבה. 

לעומת הדינמיקה הכואבת של הנפילה, חז"ל ממשיכים את המדרש הנ"ל ומציבים בפנינו את התמונה ההפוכה והאופטימית, המראה המראה כיצד גרעין קטן של טוב ומצווה פשוטה (שילוח הקן) מוביל לשרשרת של ברכות: וּמִצְוָה גּוֹרֶרֶת מִצְוָה, מִנַּיִן? דִּכְתִיב: כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ, שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח וְגוֹ' לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים. אַחֲרָיו מַה כְּתִיב: כִּי תִּבְנֶה בַּיִת חָדָשׁ, תִּזְכֶּה לִבְנוֹת בַּיִת חָדָשׁ וְלַעֲשׂוֹת מַעֲקֶה. מַה כְּתִיב אַחֲרָיו, לֹא תִזְרַע כַּרְמְךָ כִּלְאָיִם, תִּזְכֶּה לְכֶרֶם וְלִזְרֹעַ שָׂדֶה. מַה כְּתִיב אַחֲרָיו, לֹא תַּחֲרֹשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמוֹר, תִּזְכֶּה לִשְׁוָרִים וַחֲמוֹרִים. מַה כְּתִיב אַחֲרָיו, לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז, תִּזְכֶּה לִבְגָדִים נָאִים מִן צֶמֶר וְלִבְגָדִים נָאִים מִפִּשְׁתִּים. מַה כְּתִיב אַחֲרָיו, גְּדִלִים (ציציות) תַּעֲשֶׂה לָךְ, תִּזְכֶּה לְמִצְוַת צִיצִית. מַה כְּתִיב אַחֲרָיו, כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה, תִּזְכֶּה לְאִשָּׁה וּלְבָנִים. הֲרֵי לָמַדְנוּ, שֶׁמִּצְוָה גּוֹרֶרֶת מִצְוָה, וַעֲבֵרָה גּוֹרֶרֶת עֲבֵרָה. לְפִיכָךְ נִסְמְכוּ פָּרָשִׁיּוֹת אֵלּוּ זוֹ לָזוֹ.

השרשרת החיובית מתחילה במצווה של שילוח הקן, שבה האדם לומד לגלות רגישות וחמלה כלפי האם בטרם נטילת הגוזלים. מצווה הזו אינה עומדת לבדה, אלא פותחת שרשרת ברכות: מי שמקיים שילוח הקן זוכה לבנות בית חדש ולהניח מעקה לגגו, משם ממשיך לנטוע כרם ושדה, מקבל שוורים וחמורים לעבודתו, זוכה ללבוש בגדים נאים ולבסוף זוכה לבנות משפחה בריאה ויציבה של אשה ובנים. הרגישות הקטנה והאחריות המוסרית בונות תודעה קדושה שמביאה בעקבותיה שפע חומרי ומשפחתי.

תורת הרצף של פרשת "כי תצא" אינה נעצרת בדלתו של הבית הפרטי – היא מתרחבת מהפרט אל הכלל ומקבלת משמעות לאומית והיסטורית ערב הכניסה לא"י. משה רבנו, העומד עם העם על סף הירדן, מבקש לקשור את חיי המשפחה לעתידה של האומה כולה ולתקן את טעויות העבר של ספר בראשית. סוגיית האישה האהובה והשנואה מזכירה את היחסים המורכבים בין יעקב לאה ורחל, והאזהרה מפני העדפת בני האהובה על פני בכור השנואה מזכירה את העדפת יוסף על פני ראובן הבכור. משה מזהיר את העם שרגע לפני שהם נכנסים לנחול את הארץ, מוטלת עליהם החובה לרפא את הפצע המשפחתי ההיסטורי הזה. האפליה והשנאה בתוך המשפחה המייסדת של האומה הן שהובילו בסופו של דבר למכירת יוסף ולגלות מצרים הקשה.

פרשת 'כי תצא' מלמדת אותנו שאין פעולה חסרת משמעות. החיים הם רצף של בחירות, וכל בחירה קטנה של איפוק או של חסד היא השקעה לטווח רחוק המעצבת את עתידנו ואת עתיד משפחתנו. בפילוסופית המזרח הרחוק מכנים את העקרון הזה בשם "קארמה" – הזרעים (פעולות) שהאדם זורע במעשיו הם הפירות (התוצאות של מעשיו) שאותם הוא יקצור בבוא ביום, לטוב ולרע. גם אם מצוות שילוח הקן נראית קלה או שולית, התורה מגלה לנו שהיא יכולה להיות תחילתו של מסע שלם המוביל לבית, לפרנסה ולהמשכיות: "שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ, לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים".