מה בסה"כ הקב"ה רוצה ממך?
בפרשת השבוע משה רבנו פונה לעם ישראל בשאלה שנשמעת במבט ראשון מפתיעה בפשטותה: וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל, מָה השם אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ? המילה "מה" המשמשת כאן כמעין המעטה (מה בסה"כ ביקשתי?), נועדה לשדר מסר מרגיע, כאילו מדובר בדרישה צנועה ונגישה. אולם מיד לאחר מכן מופיעה רשימה תובענית ארוכה: ליראה את השם, ללכת בכל דרכיו, לאהוב אותו, לעבוד אותו בכל הלב והנפש ולשמור את כל מצוותיו. הגמרא שואלת בדיוק את השאלה הזו: האם יראת שמים ואהבת ה' הן דבר קטן שאפשר לבקש אותו בכזו קלות? נראה שרק משה יכול להגיע לרמה גבוהה כזו.
המדרש (ילקוט שמעוני) מסייע לנו ליישב את הסתירה הזו, ומקשר בעניין זה את פרק כ"ז בתהלים: אַחַת שָׁאַלְתִּי מֵאֵת ה' – אָמַר אַבָּא בַּר כָּהֲנָא, אַחַת שָׁאַלְתִּי (דוד מבקש רק דבר אחד מהקב"ה). אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: דָּוִד, בַּתְּחִלָּה אַתָּה אוֹמֵר אַחַת שָׁאַלְתִּי, וְאַחַר כָּךְ אַתָּה שׁוֹאֵל כַּמָּה שְׁאֵלוֹת (מבקש כמה בקשות), שֶׁנֶּאֱמַר: שִׁבְתִּי בְּבֵית ה' וגו' (בתחילה אתה אומר שאתה מבקש רק דבר אחד, ואח"כ אתה מונה רשימה ארוכה של בקשות: לשבת בבית ה', לחזות בנועם ה', לבקר בהיכלו, וכו'). אָמַר לוֹ דָּוִד: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מִמְּךָ לָמַדְתִּי, לֹא יְהֵא הָעֶבֶד שָׁוֶה לְרַבּוֹ? בַּתְּחִלָּה אָמַרְתָּ: 'וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה' אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ, כִּי אִם לְיִרְאָה' וְאַחַר כָּךְ פָּתַחְתָּ לָהֶם מִצְוֹת הַרְבֵּה, שֶׁנֶּאֱמַר: 'לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו' וגו' (לאהוב אותו, לעבוד אותו בכל לבב, וכו'), הֱוֵי, דַּיּוֹ לָעֶבֶד שֶׁיְּהֵא כְּרַבּוֹ (מותר לי ללמוד מדרכיך ולפתוח בבקשה אחת קטנה שמתפתחת לרשימה ארוכה).
המסר של המדרש הוא שאין מדובר ברשימת מכולת אקראית של דרישות, אלא בקשר בין שורש לענפיו: כשדוד מבקש בקשה אחת ("שבתי בבית ה'"), שאר הבקשות הן תוצאות טבעיות הנובעות ממנה. באותו אופן, כשהקב"ה מבקש "יראת שמים", זהו השורש שממנו צומחים באופן טבעי האהבה, העבודה ושמירת המצוות. יראת שמים היא השורש של העץ כולו, וברגע שיש לאדם את השורש היציב הזה, כל שאר הפעולות נובעות ממנו באופן טבעי.
אבל כאן מתעוררת השאלה המעשית: איך משיגים את אותו שורש יציב מבלי להישבר מגודל המשימה? התשובה טמונה באותה מילה קטנה בפסוק – ה"מה". הקב"ה אינו מצפה מאיתנו לשינוי קיצוני, דרמטי ומהיר שיוביל לקריסה ולייאוש. הוא אינו דורש מאיתנו לכבוש את כל ההר ביום אחד, אלא לפעול בשיטת הצעדים הקטנים – לכבוש שטח קטן בכל פעם. חז"ל לקחו את המילה הזו ונתנו לה כלים מעשיים בגמרא (מנחות): "רבי מאיר אומר: חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום, שנאמר 'ועתה ישראל מ(א)ה השם אלוקיך שואל מעמך'" ומוסיף רש"י: " אל תקרי מָה אלא מֵאָה". כלומר, המילה "מה" מזכירה את המילה "מאה", כאילו לומר "ה' רוצה ממך מאה ברכות ביום". על ידי אמירת מאה ברכות שחכמים תיקנו לנו, ניתן להגיע ליראת שמים. אמירת מאה ברכות ביום אינה פעולה טכנית יבשה, אלא היא יצירת תזכורות שוטפות שהופכות את האלוקות לנוכחת בכל פעולה פשוטה בחיינו. דרך עצירת המרוץ היומי כדי לברך על כוס מים או על אכילת פרי, האדם בונה ומפתח יראת שמים אמיתית, שלב אחר שלב.
הרב וולבה עוזר לנו להבין את העומק הפילוסופי של בניית יראת השמים הזו עם המושגים של "חומר וצורה". הגוף שלנו והעולם הגשמי שסביבנו הם בסה"כ חומר גלם ניטרלי לחלוטין. יראת השמים היא ה"צורה" והתכלית שהאדם נדרש ליצוק לתוך החומר הזה בעצמו. הקב"ה נותן לנו את החומר הגולמי, אבל אנחנו אלו שצריכים לעצב אותו במו ידינו ולהעניק לו משמעות. האדם בעולם הזה הוא למעשה הנגר של חייו.
זהו בדיוק העומק מאחורי האמרה המפורסמת של חז"ל: "הַכֹּל בִּידֵי שָׁמַיִם, חוּץ מִיִּרְאַת שָׁמַיִם". הקב"ה קובע עבורנו את נתוני הפתיחה כשאנו באים לעולם: את החכמה, העושר, הבריאות, את הכישרונות ואת תנאי הסביבה שלנו, אבל הבחירה האם להכניס לתוך המציאות הזו יראת שמים, נתונה אך ורק בידינו. לכן שלמה המלך חתם את ספרו קהלת בפסוק "סוֹף דָּבָר, הַכֹּל נִשְׁמָע, אֶת הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת מִצְוֹתָיו שְׁמוֹר, כִּי זֶה כָּל הָאָדָם", והגמרא מבארת: "כל העולם כולו לא נברא, אלא בשביל זה. לא ברא הקדוש ברוך הוא את עולמו, אלא כדי שייראו מלפניו". במילים אחרות: יראת השם היא צורת העולם, היא המטרה! המטרה המרכזית שלשמה נבראנו היא לקחת את האחריות האישית על החיים שלנו וליצור את הצורה הזו בעצמנו.
הרמב"ם מתאר כיצד מגיעים בפועל לאותה אהבה ויראה: הדרך לשם עוברת בהתבוננות בבריאה וביצירותיו הנפלאות של הקב"ה. הברכות שאנו אומרים משרתות בדיוק את המטרה הזו, ואפשר לחלק אותן לשלושה סוגים שכל אחד מהם בונה קומה אחרת באישיותנו: 1) ברכות הנהנין (כמו על אוכל וריח) מחנכות אותנו שלא לקחת את שפע החומר כמובן מאליו ולדעת להכיר טובה. 2) ברכות השבח וההודאה (על תופעות טבע כגון גשם ורעם) מרחיבות את המבט שלנו אל עבר פלאי הבריאה ומעוררות בנו השתאות מול הבורא. 3) ברכות המצוות מקדשות את הפעולות הפיזיות שלנו ומזכירות לנו תמיד את ייעודנו הרוחני. יחד, כל הברכות הללו מנתבות את האדם מהחומר אל הרוח.
באופן דומה למשה, אומר הנביא מיכה: הִגִּ֥יד לְךָ֛ אָדָ֖ם מַה־טּ֑וֹב וּמָֽה־יְהוָ֞ה דּוֹרֵ֣שׁ מִמְּךָ֗? כִּ֣י אִם־עֲשׂ֤וֹת מִשְׁפָּט֙ וְאַ֣הֲבַת חֶ֔סֶד וְהַצְנֵ֥עַ לֶ֖כֶת עִם־אֱלֹהֶֽיךָ, כלומר תקיים 3 מצוות: עשיית משפט צדק, עשיית חסד עם החלש ולהצניע לכת עם ה' (ללכת בדרכי מצוותיו בצנעה ולא בפרסום רב על מנת להתגאות). פסוק זה מהווה חלק מאמרה ידועה של רבי שמלאי בגמרא: "613 מצוות נאמרו לו למשה … בא דוד והעמידן על 11 … בא ישעיהו והעמידן על 6 … בא מיכה והעמידן על 3… בא חבקוק והעמידן על אחת שנאמר 'וצדיק באמונתו יחיה' (הצדיק יודע שכל מה שקורה לו הוא מאת ה', לטוב ולרע)". אמרה זו מעלה שאלה דומה ששאלנו בהתחלה: כיצד ייתכן לצמצם תורת שלמה למספר קטן כ"כ של מצוות? ר’ יוסף אלבו נותן משל שממחיש זאת היטב: חוטא שרצה לשוב בתשובה אך חשש מכובד המצוות, קיבל על עצמו לומר תמיד אמת. עצם ההתחייבות הזו הביאה אותו בסופו של דבר להתרחק מכל חטא. מכאן שהתמקדות בעיקרון מוסרי אחד יכולה להוליך את האדם לשלמות גבוהה.
במדרש נאמר "לא ניתנו המצוות אלא לצרף בהן את הבריות, וכי מה אכפת לקב"ה למי ששוחט מן הצוואר או מי ששוחט מן העורף? לא ניתנו המצוות, אלא לצרף בהם את הבריות". כלומר, המצוות נועדו לתועלת האדם, מצווה מלשון צוותא, האדם מתחבר לקב"ה בעת קיום המצווה.
אז מה בסה"כ הקב"ה רוצה ממך? שתהיה הנגר של הנשמה שלך – שתהפוך את ה'מה' ל'מאה' רגעים של מודעות וקשר בכל יום.