לראות באמת
השבת אנו קוראים בפרשת ראה. בתקופה האחרונה אני מוצא את עצמי תוהה לא פעם עד כמה אנו מוקפים במידע, בתמונות ובדעות, ועד כמה דווקא עודף המידע הזה מקשה עלינו לראות באמת את מה שחשוב. אולי משום כך המילה הראשונה של פרשתנו" "ראה", נשמעת רלוונטית במיוחד.
"רְאֵה, אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה".
פסוקי הפתיחה של הפרשה מציבים בפני האדם והעם בחירה. הברכה והקללה אינן גזירת גורל אלא תוצאה של הדרך שבה אנו בוחרים ללכת. התורה מלמדת אותנו כי לחירות יש מחיר: אחריות. איננו רק מושפעים מן המציאות, אנו גם מעצבים אותה באמצעות החלטותינו, מעשינו והערכים שעל פיהם אנו חיים.
הבחירה החופשית אינה רק זכות, אלא אחריות מוסרית וחברתית. החירות האמיתית איננה לעשות ככל העולה על רוחנו, אלא לחיות את חיינו באופן שיש בו משמעות, מוסר וערבות הדדית. חירות שאין בה מוסר, היא לא חירות, היא אנרכיה. במילים אחרות, הבחירה שבפנינו איננה ניטרלית, היא נושאת השלכות על עצמנו, על החברה שסביבנו ועל הדורות הבאים. זו קריאה מתמדת לבחירה בטוב, גם כשהיא קשה ומאתגרת.
לפני שמשה מדבר על הבחירה עצמה, הוא פותח במילה "רְאֵה", כאילו הוא מבקש לומר שהיכולת לבחור נכון מתחילה ביכולת לראות נכון. כדי לבחור בטוב, עלינו לראות את המציאות כפי שהיא. כדי לבחור בברכה, עלינו לראות את האדם שלצידנו.
הראייה שהתורה דורשת מאיתנו איננה ראייה פיזית בלבד. כולנו רואים, אך לא תמיד מבחינים. אפשר לחלוף ליד אדם הזקוק לעזרה מבלי לשים לב למצוקתו. אפשר לשמוע על קושי או כאב ולהמשיך הלאה. משה מבקש מאיתנו לפתח מבט אחר, מבט הרואה לא רק את המציאות אלא גם את האחריות הנובעת ממנה.
רעיון זה עובר כחוט השני בפרשה. לצד מצוות רבות עוסקת התורה בהרחבה במצוות שבין אדם לחברו: שמיטת כספים, סיוע לנזקקים, צדקה והלוואה לעני. התורה מזהירה: "לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן".
הרב זקס הרבה להדגיש כי היהדות היא דת של אחריות. בעוד שבשיח המודרני אנו מרבים לדבר על זכויות, התורה מעמידה במרכז את החובות. האדם היהודי אינו נשאל רק מה מגיע לו, אלא למי הוא מחויב. חברה איננה נבנית רק באמצעות חוקים ומוסדות, היא נבנית כאשר בני אדם מרגישים אחריות זה כלפי זה. לדברי הרב זקס, המבחן האמיתי של חברה הוא ביחסה לחלשים שבה. הדרך שבה אנו מתייחסים למי שנמצא בשוליים מלמדת יותר מכל על הערכים שעליהם מושתתת החברה. משום כך חוזרת התורה שוב ושוב על הדאגה לעני, לגר, ליתום ולאלמנה. אין זו רק מצווה פרטית של חסד, אלא יסוד מרכזי בבנייתה של חברה מוסרית.
הפרשה אינה עוסקת רק באחריות חברתית. היא מציעה גם תובנה עמוקה על אחדות. המילה "רְאֵה" נאמרת בלשון יחיד, ואילו "לִפְנֵיכֶם" בלשון רבים. התורה מלמדת אותנו שיעודה של חברה מתחיל באחריותו של היחיד. כל אדם רואה את העולם מנקודת מבט אחרת. לכל אחד ניסיון חיים שונה, תפיסות שונות ורגישויות שונות. ובכל זאת, כולנו ניצבים מול אותה ברית ומול אותה אחריות.
זהו גם אחד הרעיונות המרכזיים במשנתו של הרב זקס. לדבריו, הישגה הגדול של היהדות הוא היכולת ליצור "אנחנו" מבלי למחוק את ה"אני". אחדות איננה אחידות. היא איננה מחייבת שכולנו נסכים על הכול או נחשוב באותו אופן. להפך, התורה מכירה בשונות שבין בני האדם ומבקשת להפוך אותה למקור של עוצמה וברכה.
הדברים מקבלים משמעות מיוחדת בימים אלה. החברה הישראלית מתמודדת עם אתגרים לא פשוטים, ולעיתים נדמה שהמחלוקות תופסות מקום גדול מדי. קל לראות את מה שמפריד בינינו, קשה יותר לראות את מה שמחבר אותנו. אולם פרשת ראה מזכירה לנו שהיכולת לראות את הזולת, גם כאשר איננו מסכימים עמו, היא תנאי הכרחי לקיומה של חברה משותפת.
אחריות זו אינה מוטלת רק על מנהיגים או על מוסדות המדינה. היא מוטלת על כל אחד ואחת מאיתנו. בדרך שבה אנו מדברים, באופן שבו אנו מקשיבים, בנכונות שלנו לסייע ובמאמץ שאנו משקיעים בבניית אמון.
נדמה לי שהקריאה "ראה" היא גם קריאה של תקווה. לראות את הכאב, אך גם את הטוב. לראות את הפערים, אך גם את החיבורים. לראות את המחלוקות, אך לא לשכוח את השותפות העמוקה הקושרת בינינו.
זו לדעתי משמעותה העמוקה של הברכה שבפרשה. הברכה אינה רק מה שאנו משיגים כיחידים, אלא גם מה שאנו בונים יחד. אם נבחר לראות זה את זה באמת, לבחור באחריות ולא באדישות, ובשותפות ולא בפילוג, לגלות אחריות איש לרעהו ולחזק את המכנה המשותף המחבר בינינו, נוכל להעמיק את הערבות ההדדית, לחזק את אחדות העם ולצעוד יחד בדרך של ברכה.
יהי רצון שנזכה לראות את הטוב שבאחר, לחזק את הערבות ההדדית ואת אחדות העם, לבחור בדרך של אחריות ותקווה, ומתוך כך לזכות לברכה אמיתית לנו, למשפחותינו, לחברתנו ולמדינת ישראל.
בתפילה לשלומה של מדינת ישראל, לשלומם ולהצלחתם של חיילי צה"ל וכוחות הביטחון, ולימים של ביטחון, תקווה ואחדות לכל יושבי הארץ.