הכרת הטוב בעידן של תלונה
"וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם, וְשָׁמַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ אֶת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ".
פרשת עקב עוסקת באחד האתגרים הגדולים ביותר בחיי האדם. באופן מפתיע, אין זה אתגר העוני, המחסור או המשבר, אלא דווקא אתגר השפע וההצלחה. עם ישראל עומד על סף הכניסה לארץ ישראל לאחר ארבעים שנות נדודים במדבר. התקופה הארוכה של תלות מוחלטת בקב"ה עומדת להסתיים.
דווקא ברגע זה משמיע משה רבנו אזהרה שאינה מכוונת לאויבים מבחוץ אלא לסכנה מבפנים:
"פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ… וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ".
לכאורה הדברים תמוהים. מה רע בכך שאדם יצליח? אלא שמשה אינו חושש מן ההצלחה עצמה. הוא חושש מן השכחה שעלולה לבוא בעקבותיה.
לא במקרה אחת המילים החוזרות שוב ושוב בפרשת עקב היא המילה "זכור". "וְזָכַרְתָּ אֶת כָּל הַדֶּרֶךְ"; "וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ"; "זָכוֹר אַל תִּשְׁכַּח"
משה מבקש מן העם לזכור את המסע, את הקשיים, את הניסיונות ואת החסדים. הוא מבין שהזיכרון אינו רק מבט אל העבר, אלא הוא כוח שמעצב את העתיד. מי שזוכר את הדרך אינו רואה את הישגיו כמובן מאליו. הוא יודע שחייו אינם תוצאה של כישרונו בלבד, אלא גם של משפחה, קהילה, חברה וחסד אלוקי. מכאן נולדת מידת הכרת הטוב.
אחד המסרים המרכזיים שהביא הרב זקס הוא שהכרת הטוב אינה רק מידה יפה, היא אחת מאבני היסוד של היהדות. לדבריו, היהדות היא במידה רבה תרבות של הודיה. האדם היהודי נקרא לראות את העולם לא מתוך תחושת "מגיע לי", אלא מתוך תחושת תודה. הרב זקס גם כתב כי אחת המחלות התרבותיות של העולם המודרני היא תחושת הזכאות. אנשים רבים מתרגלים לראות את מה שיש להם כמובן מאליו ומתרכזים בעיקר במה שעדיין חסר. התוצאה היא פרדוקס. ככל שהשפע גדל, כך לא בהכרח גדלה שביעות הרצון, להפך. לעיתים דווקא הציפיות עולות מהר יותר מן המציאות, ומייצרות תחושת תסכול מתמדת.
הכרת הטוב פועלת בכיוון ההפוך. היא איננה מבטלת שאיפות ואינה מונעת ביקורת, אך היא מזכירה לאדם לעצור ולראות גם את הברכה שכבר קיימת.
אולי משום כך דווקא בפרשת עקב מופיעה מצווה אחת מיוחדת, היחידה מן התורה לברך לאחר האכילה: "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ."
במבט ראשון היה נדמה טבעי יותר לצוות את האדם לברך כאשר הוא רעב, כאשר הוא זקוק לעזרה. אולם התורה מבינה שהרעב מזכיר לאדם את חסרונו. דווקא השובע הוא שמעמיד אותו בסכנת שכחה. כאשר חסר לנו – אנו יודעים לבקש. כאשר טוב לנו – אנו שוכחים להודות.
לכן מצווה התורה לעצור דווקא לאחר השובע. לא להמשיך מיד למשימה הבאה, לא לרוץ לדבר הבא, אלא לעצור לרגע ולהכיר בטוב שקיבלנו. ברכת המזון אינה רק תפילה, היא תרגיל יומיומי בענווה.
נדמה שמעולם לא הייתה מצווה זו אקטואלית יותר. אחת התופעות המאפיינות את תקופתנו היא תרבות התלונה. הרשתות החברתיות אינן יוצרות אותה, אך הן בהחלט מעצימות אותה. רשתות חברתיות מתגמלות כעס יותר מאשר הכרת תודה, מחלוקת על פני הסכמה, האשמה על פני הערכה, וקיטוב על פני מורכבות. לכן, פוסט זועם יזכה בדרך כלל לחשיפה רבה יותר מפוסט של הכרת תודה. ביקורת חריפה תעורר יותר תגובות ממחווה של הערכה.
ברוח דבריו של הרב זקס, חברה המאבדת את יכולת ההודיה הופכת בהדרגה לחברה של תלונות בלתי פוסקות. כאשר הכול נתפס כמובן מאליו, איש אינו מרוצה. לעומת זאת, הכרת הטוב יוצרת אנשים מאוזנים יותר וחברה בריאה יותר.
אנחנו מתרגלים להתמקד במה שלא עובד ומבקרים את האחר. במקום לשאול מה הצליח – אנו שואלים מה נכשל. במקום לראות את הטוב – אנו מחפשים את הפגם.
כמובן, ביקורת היא חיונית שכן ללא ביקורת לא נוכל ללמוד מהטעויות. אך יש להבחין בין ביקורת לבין כפיות טובה. ביקורת מבקשת לתקן. כפיות טובה גורמת לאדם לאבד את היכולת לראות את הטוב.
הכרת הטוב אינה מחייבת להתעלם מן הבעיות. היא מחייבת לראות את התמונה המלאה. אפשר לבקר ועדיין להודות. אפשר לדרוש שיפור ועדיין להעריך. אפשר לחלוק ועדיין לכבד.
דברים אלו מקבלים משמעות מיוחדת דווקא בישראל של ימינו. אין ספק שעדיין ניצבים בפנינו אתגרים רבים. יש מחלוקות, יש כאב, ויש סוגיות המחייבות תיקון. אבל לצד כל אלה אסור לנו לאבד את היכולת לראות גם את הטוב העצום שסביבנו ולהכיר תודה.
עלינו להכיר טובה ותודה על עצם הזכות לחיות במדינה יהודית ריבונית. עלינו להכיר טובה לחיילי צה"ל ולכוחות הביטחון העומדים על הגנת הארץ. עלינו לסייע למשפחות אשר נפרדו מיקיריהן שנפלו על הגנת המולדת, להכיר טובה למשפחות הנושאות בנטל ועוד ועוד.
זהו לדעתי המסר העמוק ביותר של פרשת עקב. משה מבקש חברה מצליחה, אלא שהשאלה הגדולה היא מה נעשה עם ההצלחה. האם היא תוביל אותנו לגאווה או לענווה? האם היא תוליד אדישות או אחריות? האם היא תגרום לנו לשכוח, או דווקא לזכור ולהודות?
פרשת עקב מלמדת שהעתיד היהודי לא ייבנה רק על עוצמה, טכנולוגיה, צבא וכלכלה. הוא ייבנה גם על היכולת לעצור לרגע ולהכיר תודה. לזכור את הדרך. לזכור את הטוב. ומתוך הזיכרון הזה לבנות חברה שיש בה יותר ענווה, יותר אחדות, יותר אחריות ויותר הכרת הטוב.
בתפילה לשלומה של מדינת ישראל, לשלומם ולהצלחתם של חיילי צה"ל וכוחות הביטחון, ולימים של ביטחון, תקווה ואחדות לכל יושבי הארץ.