סוד הגבורה של יצחק אבינו
פרשת השבוע פותחת במותה של שרה אמנו ובהמשך הפרשה אנו נפרדים מאברהם אבינו. מתוך לכתם, פנימיות הפרשה מלמדת אותנו את המשך הדרך הרוחנית שנבנית הלאה עם יצחק אבינו.
בשבועיים האחרונים עסקנו במידת החסד שייצג אברהם אבינו, ממנה התחיל עולם התיקון. בפרשת חיי שרה, מידה זו עולה מדרגה גבוהה וזכה יותר: "חסד של אמת". התעסקותו הממושכת של אברהם בקבורת שרה והתעקשותו לשלם כסף רב עבור מערת המכפלה מבטאות את שיאה של הנתינה – חסד שעושים עם המת, שאין עמו שום ציפייה לתגמול או פרס, שכן המת אינו יכול להעניק דבר לנותן.
איכות זו של חסד טהור ממשיכה בשליחותו של אליעזר למציאת אישה ליצחק, שחיפש המשכיות מובהקת לדרך החסד. הרב דסלר מבאר שהמבחן שהציב לרבקה על באר המים חשף את הגבול הדק בין חסד לרחמים: כאשר אדם מסייע לזולת מתוך התעוררות למראה סבלו, פועלת בו מידת הרחמים, שעלולה לעיתים להשאיר אותו במקום המבקש להשקיט את מצפונו. לעומת זאת, בעל החסד האמיתי פועל מתוך רצון פנימי ופשוט להשפיע ולהיטיב ללא מניע חיצוני. השקאת אליעזר נבעה מרחמים טבעיים על הולך-רגל עייף, אך הנכונות להשקות גם את הגמלים הוכיחה שרבקה נושאת בתוכה את מידת החסד הגבוהה והשלמה ביותר.
למרות רוממותו של החסד, כפי שראינו שבוע שעבר בסיפור העקדה, חסד המתפשט ללא גבול עלול להזיק, ומכאן עולה הצורך החיוני במידת הגבורה המציבה גבולות. את ההבדל המהותי בין מידת החסד למידת הגבורה ניתן לראות באמצעות משל על בן שנקלע לקשיים כספיים ופונה לאביו. אב במידת החסד מעניקה לו כסף באופן מיידי כדי לפתור את מצוקתו. אולם, נתינה מוחלטת זו משאירה את הבן בתלות מתמדת. לעומתו, אב במידת הגבורה מתבונן במקור הבעיה – הוא מעדיף להפעיל על הבן מעט לחץ ודאגה מבוקרים, כדי שיחשוב כיצד להתנהל בתבונה עם כספו ולא ייפול שוב למצוקה כספית.
צורך זה בגבולות נרמז עוד אצל אברהם אשר התקשה מאד כאשר שרה ביקשה ממנו לגרש את הגר ואת ישמעאל. הקב"ה התגלה אליו ואמר לו לשמוע בקול שרה, כדי ללמד אותו שאיש החסד הגדול זקוק גם לגבולות נכונים כדי לאזן את נפשו. שרה יצגה את בחינת הדין והגבולות, ודרך החיבור עמה נזקק אברהם להתאזן ולהשתלם במידת ההתגברות.
דמותו של יצחק אבינו היא הגילום המובהק של מידת הגבורה, כפי שהיא מתבטאת בשלושה אירועים המסופרים עליו בתורה. האירוע הראשון הוא חפירת הבארות מחדש שסתמו הפלשתים, מתוך התמדה ועמידה איתנה מול התנגדותם. האירוע השני הוא הישארותו בארץ בזמן הרעב בעקבות הציווי האלוהי, מתוך נכונות לפעול בתוך המסגרת שנקבעה לו, מבלי לחפש פתרונות קלים במצרים. האירוע השלישי והמרכזי הוא נסיון העקדה, שבה גילה נכונות למסירות נפש מוחלטת והתגברות על הרצון הטבעי לחיים מתוך התבטלות לרצון ה' במלואו. עקדת יצחק מייצגת מדרגה ייחודית של מיתה ותחייה כאחד – יצחק ביטל את מציאותו האישית כליל מתחת למאכלת, מצב המרומז בשמו המורכב מאותיות "קץ חי".
בכל אחד מהאירועים הללו, הגבורה אינה קשיחות לשמה, אלא כח פנימי המאפשר לאדם לרסן את נטיותיו האישיות, להציב לעצמו גבולות ולכוון את חייו אל התכלית העליונה. עם זאת, המטרה העליונה אינה נשארת בגבורה לבדה, אלא באיזון המידות, כפי שמידת החסד זקוקה לאיזון. כשם שאברהם ויצחק התכללו זה בזה בעקדה כדי לאזן חסד וגבורה, כך נדרש החיבור בין יצחק, שכולו גבורה, לבין רבקה, המייצגת את החסד. מתוך המפגש בין החסד והגבורה נולד יעקב אבינו, המייצג את מידת התפארת, הקו האמצעי והאיזון השלם.
ברובד הסוד, מידת הגבורה שביצחק היא הכח שמגביל ומודד את השפע האלוקי כדי שיוכל להיקלט במציאות בצורה מדודה ונכונה. שפע הניתן ללא גבול וצמצום מאבד את טעמו וערכו, כמו ילד מפונק שמקבל הכל, ומאבד את הרגש והשמחה שבשפע. איכות השפע אינה נמדדת רק בכמות של הנותן, אלא ביכולתו של המקבל להכיל את השפע ולהעריך אותו. השפע האלוקי יורד לכולם בצורה שווה, אבל כל אחד יכול לקבל אותו לפי יכולת הקיבול שלו. מעשיו של יצחק התבטאו בהכנת הכלים של בני האדם כאן בעולם, כדי שידעו לקבל את השפע האלוקי באופן הראוי. בעל התניא אומר שחפירת הבארות של יצחק מסמלת את גילוי ופתיחת המקורות של השפע הגנוז למטה עבור המקבלים, כדי שיוכלו לקבל כראוי את השפע האלוקי.
רמז נוסף לכך אנו מוצאים במפגש בין רבקה ליצחק, כאשר היא שואלת "מי האיש הלזה". ה"מגלה עמוקים" מעלה שאלה: מדוע רבקה אומרת "האיש הלזה" ולא "האיש הזה"? מה מסתתר מאחורי האות ל' הנוספת? הוא ממשיך ועונה שהמילה 'הלזה' נפתחת ומסתיימת באות ה, ובאמצעה האותיות ל"ז עם הערך הגימטרי 37, המרמז על גיל העקדה של יצחק. שתי אותיות ה מכוונות כנגד האותיות ה שנוספו לאברהם ולשרה. בקבלה, האות ה הראשונה בשם המפורש מייצגת את העולם הבא, עולם של השפעה עליונה ואור רוחני (בבחינת משפיע), בעוד האות ה' האחרונה מייצגת את העולם הזה, עולם גשמי ומקבל (בבחינת מקבל). אברהם ושרה מייצגים את שני הקטבים האלו, הרוחני והגשמי, המשפיע והמקבל. תכלית עבודתו של האדם בעולם היא להעלות את המציאות הגשמית לקדושה, וכאן נכנסת מידת הגבורה של יצחק אבינו: דרך גבולות, דין ומשמעת עצמית, יצחק לוקח את "העולם הזה" ומרומם אותו למדרגה ולממד של "העולם הבא" – כח הדין מגביל ומצמצם את השפע האלוקי כדי שהמקבלים יידרשו לתקן את עצמם ולזכות בשפע בזכות ולא בחסד (בדיוק כמו המשל על הבן והאב לעיל). בחינת ל"ז זו של יצחק עומדת בדיוק במרכז, בין ה הראשונה (העולם הבא) לבין ה האחרונה (העולם הזה), ומחברת ביניהן.
לסיכום, בעוד שאברהם אבינו הכין במדת החסד שלו את השפע האלוקי, יצחק אבינו הכין את הכלים של מקבלי השפע, שידעו כיצד לקבל את השפע באופן הראוי. אברהם מעניק חסדים וטובות לכל, ואף מתפלל ומבקש רחמים על הרשעים הגדולים ביותר בסדום, ויצחק לעומתו, פועל מתוך מידת הדין והגבורה, המגביל את השפע וגורם לו להתקבל בזכות ולא בחסד.
מידת הגבורה של יצחק נוגעת כמובן גם אלינו: העבודה הפנימית שלנו במידת הגבורה היא היכולת להציב גבולות, צמצום ומשמעת עצמית כדי להעניק לכל שפע חסד משמעות, טעם וערך אמיתי. מתוך הכרה והערכה בחסדו הבלתי פוסק של הקב"ה, אנו הופכים למקבלים ראויים לקבלת השפע ומשלימים בכך את חסד ה' בעולם.