הסוד לחיים מלאים ומשמעותיים
פרשת חיי שרה נפתחת במיתתה של שרה אמנו, ועם זאת, שמה (חיי שרה) מלמד כי דווקא במותה מתגלה סוד חייה, שננסה להתחקות אחריו וליישם בחיינו. הפרשה נפתחת בפסוק: "וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה, מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים, שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה". מדוע התורה חוזרת על המילה 'שנה', ומדוע הסיומת המיותרת לכאורה, 'שני חיי שרה'? אפשר הרי היה לכתוב בקיצור "ויהיו חיי שרה מאה עשרים ושבע שנים". עונה על כך המדרש: לְכָךְ נִכְתַּב שָׁנָה בְּכָל כְּלָל וּכְלָל, לוֹמַר לְךָ שֶׁכָּל אֶחָד נִדְרָשׁ לְעַצְמוֹ, בַּת ק' כְּבַת כ' לְחֵטְא, מַה בַּת כ' לֹא חָטְאָה, שֶׁהֲרֵי אֵינָהּ בַּת עֳנָשִׁין, אַף בַּת ק' בְּלֹא חֵטְא, וּבַת כ' כְּבַת ז' לְיֹופִי. רש"י מבאר את המדרש שכל ימי חייה היו שווים לטובה – שרה הייתה בת ק' (100) כבת כ' (20), ובת כ' כבת ז' (7). כלומר, התורה רוצה להדגיש את שלמות מידותיה במשך כל ימות חייה – שרה שמרה על טהרת הילדות, תום הנערות ובגרות הזקנה, וכל ימיה נבנו זה על גבי זה. שרה נטלה עמה את מעלות בת ה 7 ואת מעלות בת ה 20 לאורך כל חייה, גם בגיל 100, וכך הגיעה לסוף חייה כשהיא נושאת עמה את כל שנותיה, הילדות, הבחרות והזקנה, כולן שווים לטובה.
בדומה לה, נאמר על אברהם: "וְאַבְרָהָם זָקֵן, בָּא בַּיָּמִים" – "בא בימים" פירושו, שאברהם הגיע אל יום פטירתו עם כל ימיו, כל יום נוצל עד תום, והפך לחלק בלתי נפרד מאישיותו. אברהם ושרה נצלו כל יום בחייהם בצורה מיטבית ועסקו בקירוב לבבות, כפי שמבאר המדרש על הפסוק "ואת הנפש אשר עשו בחרן" (בראשית יב, ה) – אָמַר רַבִּי חוּנְיָא: אַבְרָהָם הָיָה מְגֵייר אֲנָשִׁים וְשָׂרָה הַנָּשִׁים. וּמָה תַּלְמוּד לוֹמַר "אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרֶן"? מְלַמֵד שֶׁהָיָה אַבְרָהָם אָבִינוּ מַכְנִיסָן לְבֵיתוֹ, וּמַאֲכִילָן וּמַשְׁקָן, וּמַאֲהִיבָן, וּמְקָרְבָן, וּמְגַיְירָן, וּמַכְנִיסָן תַּחַת כַּנְפֵי הַשְׁכִינָה. הָא לְמַדְתָּ, שֶׁכָּל הַמַּכְנִיס בְּרִיָּה אַחַת לְתוֹךְ כַּנְפֵי הַשְׁכִינָה, מַעֲלִין עָלָיו כַּאֵלּוּ הוּא בְּרָאוֹ וִיצָרוֹ וְרִיקְמוֹ (יצר את רקמותיו). כך הפיצו שרה ואברהם את אמונת היחיד דרך חסד ומעשים, לא בכפייה, אלא באהבה. בכך הם מלמדים אותנו שהאדם יכול להפוך כל רגע לזמן נצחי אם רק ימלא אותו במשמעות ובמעשים טובים. כל יום, אפילו פעולות יומיומיות (שינה, עבודה, אכילה) יכולות להיות חלק מהבניין הרוחני, אם נעשות בכוונה טהורה ובמבט של שליחות.
המשנה במסכת אבות אומרת: "דע לפני מי אתה עומד, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון". על פניו ישנו כפל לשון, "דין וחשבון": מהו "דין" ומהו "חשבון"? רבי חיים מוולאז'ין מבאר שאין כאן כפילות – יש דין ויש חשבון. הדין נעשה על המעשה עצמו, במידה ואדם עשה מעשה לא טוב. מלבד הדין, יש גם חשבון על הזמן שבוזבז לשווא – עושים לאדם חשבון על אותם דקות יקרות שבזבז, שהיה יכול היית ליצוק לתוכן תוכן חיובי, לנצל את הזמן למעשים נצחיים.
מעבר לניצול הזמן בצורה מיטבית, בביטוי "כולם שווין לטובה" של חז"ל, טמון היבט נוסף, היבט של אמונה – שרה ראתה לטובה את כל מה שארע לה במהלך חייה. החיד”א רומז לכך במילה “וַיִּהְיוּ”, הנקראת קדימה ואחורה באותו אופן, לרמוז שכל חייה, מראשיתם ועד סופם, היו שווים לטובה. על פניו, כיצד אפשר לומר שכל חייה היו "שווין לטובה"? שרה הרי עוזבת את מולדתה לנדודים רבים, נלקחת לפרעה ולאבימלך, סובלת מעקרות ממושכת, סובלת מהגר, נאלצת לגרש אותה ואת ישמעאל, ולבסוף מתמודדת עם עקדת יצחק – נסיונות לא פשוטים.
התשובה היא בסוד שטמון בשמה: שרה מלשון שררה (שלטון). שרה אינה שולטת באחרים, אלא בעצמה, שליטה פנימית על המחשבות, על נקודת המבט. זהו סוד המלכות האמיתית. שרה ראתה גם את הקושי כחלק מן השלמות, כחומר גלם בעבודת ה'. לכן אמר ר’ עקיבא: “תבוא בת בתה של שרה שחייתה קכ”ז (127) שנה ותמלוך על קכ”ז מדינות” – הכוונה לאסתר המלכה שמלכה על 127 מדינות. כמו שמלכות מחייבת תשומת לב לכל מדינה ומדינה, כך שרה לא הזניחה אף יום, אף שעה, אף רגע, כולם שווים לטובה.
שרה גילתה את הכח הפנימי שיש לכל אחד מאתנו בנפש, הכח לנהל כל יום מחיינו לטובה, מתוך תפיסת עולם שגם הימים המוצלחים וגם ההפך, מכולם יש מה ללמוד, וכולם שווים לטובה, ולדעת, שגם אם בעת צרה איננו מבינים, יגיע יום ונראה שכל דבר היה לטובתנו. תכונה זו נקראת בחסידות "מידת ההשתוות" – לראות את כל המצבים, טובים ורעים, באותה נקודת אמונה. דוד המלך סיכם את העבודה הזאת בפסוק אחד: “שויתי ה' לנגדי תמיד”, ומפרש הבעל שם טוב: שויתי מלשון השתוות. בין אם משבחים את האדם או מבזים אותו, בין אם הוא אוכל מעדנים או מאכל פשוט, הכל שווה בעיניו, כי הוא רואה בכל את רצון הבורא. כמו שאברהם אבינו הוא מרכבה לספירת החסד, כך שרה אמנו היא מרכבה למידת ההשתוות.
תכונה זו של שרה מתבטאת גם בעת העקדה – לפי המדרש, שרה נפטרה באותו יום שבו נעקד יצחק. המדרש מספר שפרחה נשמתה מן הבשורה: בְּאוֹתָהּ שָׁעָה (של העקדה) הָלַךְ הַשָּׂטָן אֵצֶל שָׂרָה וְנִדְמָה לָהּ כִּדְמוּת יִצְחָק. כֵּיוָן שֶׁרָאֲתָה אוֹתוֹ אָמְרָה לוֹ: בְּנִי, מֶה עָשָׂה לְךָ אָבִיךָ? אָמַר לָהּ: נְטַלַנִי אָבִי, וְהֶעֱלַנִי הָרִים, וְהוֹרִידַנִי בְקָעוֹת, וְהֶעֱלַנִי לְרֹאשׁ הַר אֶחָד, וּבָנוּ מִזְבֵּחַ, וְסִדֵּר הַמַּעֲרָכָה, וְהֶעֱרִיךְ אֶת הָעֵצִים, וְעָקַד אוֹתִי עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, וְלָקַח אֶת הַסַּכִּין לְשָׁחֳטֵנִי. וְאִלּוּלֵי שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר, כְּבָר הָיִיתִי נִשְׁחָט. לֹא הִסְפִּיק לִגְמֹר אֶת הַדָּבָר עַד שֶׁיָּצְאָה נִשְׁמָתָהּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ. מֵהֵיכָן בָּא? מֵהַר הַמּוֹרִיָּה. החסידות מסבירה שאין זה כפשוטו שנבהלה מעקדת יצחק, אלא עלתה לשמיים בעילוי נשמה – שרה הבינה שמעשה העקדה הוא ייחוד רוחני עליון ובחרה לפרוש מן העולם מתוך דבקות. שרה ראתה מיצחק איך אפשר למסור נפש עוד בחיים בתוך הגוף, איך ניתן למסור את כל הרצונות לרצון הבורא. יצחק זה אותיות 'קץ-חי', שהיה מוכן להיעקד ולאבד אפילו את חייו כדי לקיים את רצון הבורא ולזכות בדבקות. לחיות לא בשביל עצמי, אלא כדי למלא את רצון ה', וזו כמובן דרגה רוחנית גבוהה מאד. עבורנו, שרה מלמדת אותנו שאפשר “למות חיים” – לפרוש מן העולם כשהנפש שלמה, כשהחיים מלאים במשמעות, כשהאדם “בא בימים” ומביא עמו את כל ימיו.
זהו סודה של שרה אמנו: לדעת למלא כל רגע בתוכן נצחי, ולראות בכל מצב את הטוב. כאשר אדם חי כך, גם ימיו הארציים הופכים לנצחיים. ידועה האמרה: “Time is money” (זמן שווה כסף), אבל שרה מלמדת אותנו את ההיפך: “Money is time” (כסף שווה זמן). החשיבות של הכסף היא שניתן באמצעותו לחסוך זמן, ואת הזמן להפוך למשהו נצחי ומשמעותי, שנוכל "לבוא בימים" עם כל הזמן שצברנו בחיינו. אם נלמד משרה לראות בכל יום הזדמנות, ולהאמין שהכל לטובה, נזכה גם אנו להגיע לסוף ימינו כשאנו “באים בימים”, נושאים עמנו כל יום ויום, ויכולים לומר באמת: “וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה, כֻּלָּן שָׁוִין לְטוֹבָה.”
מוקדש לרפואת שרה בת עדה בתוך שאר חולי עמו ישראל.