פרשת לך לך – לא רק לקבל ברכה, אלא להיות ברכה
פרשת לך לך פותחת את מסעו של אברהם אבינו, מסע שממנו יצמח לימים עם ישראל. ״לֶךְ־לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָ״. אברהם נדרש לעזוב את המוכר והבטוח ולצאת אל הלא נודע. אך הקריאה האלוקית אינה מסתיימת בציווי לצאת לדרך. היא מלווה בהבטחה יוצאת דופן: ״וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה״. שתי המילים האחרונות, ״והיה ברכה״, נושאות בתוכן רעיון עמוק. אברהם אינו מתבקש רק לקבל ברכה, אלא להפוך בעצמו למקור של ברכה לאחרים. זו אינה רק הבטחה לעתיד טוב יותר, אלא גם הטלת אחריות לעצב את העתיד הזה.
הרב יונתן זקס הרבה לעסוק במשמעותה של הבחירה באברהם ובשליחות המוטלת עליו. בתפיסתו, הבחירה בעם ישראל אינה מעניקה לו רק זכויות או מעמד מיוחד, אלא בראש ובראשונה מטילה עליו אחריות מוסרית. כבר בתחילת הדרך נאמר לאברהם: ״וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה״. כלומר, הברכה אינה מיועדת להישאר בתוך המשפחה או העם, אלא להקרין החוצה. אדם אינו נמדד רק במה שהצליח להשיג לעצמו, אלא גם במה שהעניק לאחרים. וכך גם חברה ועם: גדולתם אינה נמדדת רק בעוצמתם, בעושרם או בהישגיהם, אלא גם בתרומתם, בערכיהם ובאחריות שהם נוטלים על עצמם.
בהמשך הפרשה אנו פוגשים את אברהם ולוט. שניהם יוצאים יחד לדרך, שניהם מצליחים וצוברים רכוש, אך דווקא ההצלחה מביאה למחלוקת בין רועיהם. אברהם, המבוגר ובעל המעמד, יכול היה להתעקש על זכותו להחליט. במקום זאת הוא פונה אל לוט ואומר: ״אַל נָא תְהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין רֹעַי וּבֵין רֹעֶיךָ, כִּי אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחְנוּ״. אברהם מבין שלא כל מחלוקת צריכה להפוך למאבק, ושלא תמיד הניצחון בוויכוח הוא הדבר החשוב ביותר. הוא מציע ללוט לבחור את דרכו, גם במחיר של פרידה. דווקא מי שיכול היה להפעיל את כוחו בוחר לגלות איפוק, נדיבות ואחריות. יש כאן שיעור חשוב במנהיגות: כוח אמיתי אינו מתבטא רק ביכולת להכריע, אלא גם ביכולת לוותר כאשר הדבר משרת מטרה גדולה יותר.
הרב זקס הדגיש בכתביו כי חברה בריאה אינה מחייבת את חבריה להיות זהים. השונות בין בני האדם אינה תקלה שיש לתקן, אלא חלק מן העושר האנושי. אחדות אינה אחידות. היא אינה דורשת מאיתנו לחשוב אותו דבר, להאמין באותם דברים או להסכים בכל עניין. היא מחייבת אותנו להכיר בכך שגם מי שחושב אחרת הוא חלק מן הסיפור המשותף שלנו. אולם אחדות לבדה אינה מספיקה. היא צריכה לשרת מטרה גדולה יותר. אין די בכך שנדע לחיות זה לצד זה. עלינו לשאול גם מה אנחנו מבקשים לבנות יחד, איזו חברה אנו רוצים להוריש לילדינו ואיזו ברכה אנו מבקשים להביא לעולם.
סיפור נוסף בפרשה מאיר את דמותו של אברהם מזווית שונה. כאשר לוט נלקח בשבי במלחמת ארבעת המלכים בחמשת המלכים, אברהם אינו מהסס. אף שנפרדו דרכיהם, ואף שלוט בחר לעצמו את כיכר הירדן, אברהם יוצא להצילו. התורה מספרת: ״וַיִּשְׁמַע אַבְרָם כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו״. שימו לב לביטוי ״אחיו״. לוט אינו אחיו של אברהם אלא בן אחיו, ובכל זאת התורה בוחרת להדגיש את הקרבה ביניהם. המחלוקת והפרידה לא ביטלו את האחריות. אברהם מלמד אותנו שערבות הדדית אינה נבחנת רק כאשר הכול מסכימים, אלא דווקא כאשר הדרך מתפצלת והדעות שונות. הוא אינו מסתפק באמירה ״אנשים אחים אנחנו״. ברגע המבחן הוא גם פועל על פיה.
פרשת לך לך מאירה גם את המציאות הישראלית של ימינו. לצד האתגרים והמחלוקות, נחשפנו בשנים האחרונות לעוצמותיה של החברה הישראלית – לנתינה, להתנדבות ולערבות הדדית, שחיברו בין אנשים בעלי השקפות שונות. גילינו שוב את היכולת שלנו להיות ברכה זה לזה. האתגר הוא לשמר את הרוח הזו גם בשגרת החיים, לזכור שדווקא השונות בינינו היא חלק מעוצמתנו, ושאחדות אינה מחייבת אחידות.
ויש בפרשה מסר נוסף, אולי החשוב מכולם. אברהם יוצא לדרך מבלי לדעת לאן בדיוק יגיע. הוא מקבל הבטחה, אך לא מפה מפורטת של העתיד. הרב זקס ראה באמונה היהודית ביטוי לתקווה פעילה: לא ביטחון שהכול יסתדר מעצמו, אלא אמונה שבני האדם יכולים, במעשיהם ובבחירותיהם, להשפיע על המציאות ולשנות אותה לטובה. זו הבחנה חשובה במיוחד בימינו. תקווה אינה התעלמות מן הקשיים, ואינה ציפייה שמישהו אחר יפתור אותם. תקווה היא הנכונות לקחת אחריות, לפעול ולבנות גם כאשר הדרך אינה ברורה והתוצאה אינה מובטחת.
נסכם: פרשת לך לך מציבה בפנינו שלוש דרישות שאינן נפרדות זו מזו: לצאת לדרך גם כשאין ודאות, לזכור את האחריות שלנו זה כלפי זה גם כשאיננו מסכימים, ובעיקר, לשאוף להיות ברכה לאחרים. אברהם לא נבחר כדי להישאר במקום המוכר והבטוח, ולא כדי לדאוג לעצמו בלבד. הוא נבחר כדי להתחיל מסע שישפיע על דורות רבים אחריו. גם אנחנו נדרשים לבחור בכל יום מחדש אם להסתפק במה שיש, או לנסות לבנות מציאות טובה יותר.
זוהי משמעותה העמוקה ביותר של הקריאה ״לך לך״ עבורנו היום: לא רק לשאול לאן אנחנו הולכים, אלא גם מה אנחנו משאירים אחרינו. לא רק איזו ברכה אנו מבקשים לקבל, אלא איזו ברכה אנו יכולים להיות. כי בסופו של דבר, גדולתו של אדם, של חברה ושל עם אינה נמדדת רק בדרך שעברו, אלא בטוב שהצליחו ליצור לאורך הדרך.