לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ
השבת אנחנו מתחילים מחדש. רק שבוע סיימנו בשמחת תורה את קריאת התורה במילים "לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל", וכבר אנו חוזרים אל המילה הראשונה: "בְּרֵאשִׁית".
יש משהו מיוחד במסורת הזאת. אנחנו לעולם לא באמת "מסיימים" את התורה. בכל שנה אנחנו חוזרים אל אותם פסוקים, אבל מגיעים אליהם מעט אחרים – אחרי שנה נוספת של חיים, של שמחות וכאבים, של הצלחות ואכזבות, של דברים שלמדנו ושל שאלות שעדיין נותרו פתוחות. התורה נשארת אותה תורה, אבל אנחנו משתנים.
פרשת בראשית פותחת בסיפור בריאת העולם. שלב אחר שלב הולך העולם ונבנה, וכמעט בכל שלב חוזר הקב"ה ומביט במעשה הבריאה וקובע: "כִּי טוֹב". האור, היבשה, הצומח ובעלי החיים – כל אחד במקומו ובזמנו. ביום השישי נברא האדם, בצלם אלוהים, ובסיומה של הבריאה נאמר אף יותר: "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד".
ואז, דווקא בתוך העולם שעליו נאמר "טוב מאוד", מופיעות לראשונה שתי מילים אחרות ומפתיעות: "לֹא טוֹב" – "לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ".
זו הפעם הראשונה בתורה שבה נאמר שמשהו אינו טוב. לא החושך, לא התוהו ובוהו, לא חוסר השלמות של העולם – אלא בדידותו של האדם.
הפסוק נאמר כמובן בהקשר של בריאת האישה והזוגיות, אבל נדמה שיש בו גם אמירה רחבה יותר על טבעו של האדם. אנחנו זקוקים לאחר. למשפחה, לחברים, לקהילה, לחברה. אדם יכול להיות חזק, מצליח ועצמאי, אבל הוא אינו יכול לבנות חיים שלמים לבדו.
הרב יונתן זקס הרבה לעסוק ברעיון הזה. הוא ראה ביהדות אמונה שאינה מבקשת מן האדם לפרוש מן העולם, אלא לבנות בתוכו מערכות יחסים, משפחות וקהילות. האדם אינו מממש את עצמו רק כשהוא שואל "מי אני" אלא גם כשהוא שואל "למי אני שייך?" ו־"כלפי מי אני אחראי?"
יש כאן שיעור חשוב לחברה הישראלית- בשנים האחרונות למדנו בדרך הקשה עד כמה אנחנו זקוקים זה לזה. ברגעים הקשים ביותר ראינו אנשים מכל חלקי החברה מתייצבים זה לצד זה, מתנדבים, מסייעים, נלחמים ומחזיקים זה את זה. גילינו שוב שהקשרים בינינו עמוקים לעיתים הרבה יותר מן המחלוקות שמפרידות בינינו.
התורה אינה אומרת "לא טוב היות האדם שונה". היא אומרת "לא טוב היות האדם לבדו".
זה הבדל חשוב. אנחנו יכולים להיות שונים מאוד זה מזה. לחשוב אחרת, להאמין אחרת, לחיות אחרת ולהצביע אחרת. חברה בריאה אינה דורשת מאיתנו לוותר על הדעות שלנו. היא כן דורשת מאיתנו להבין שאיננו יכולים לוותר זה על זה.
אחזור על מה שאני כותב בשבועות האחרונים. דווקא בתקופה שבה השיח הציבורי מתחדד והמחלוקות עלולות שוב לתפוס מקום מרכזי, כדאי לזכור שאחדות אינה מחייבת אותנו לוותר על עקרונות או להתעלם משאלות קשות. שותפות אמיתית מחייבת גם אחריות משותפת. זו סוגיה שאי אפשר להתעלם ממנה, בוודאי לאחר השנים הקשות שעברנו והמחיר הכבד שנשאו רבים כל כך.
דווקא משום שהמחלוקת עמוקה, פתרון אמיתי מחייב את שני הצדדים לצאת במידה מסוימת מאזור הנוחות שלהם, להקשיב, להשתנות ולחפש את המשותף. פשרה אינה חולשה כאשר היא הדדית; היא ביטוי לאחריות ולרצון לחיות יחד. בסופו של דבר, אנו מבקשים להמשיך ולבנות עתיד משותף, ולכן האחריות לכך אינה מוטלת על מחנה אחד – היא מוטלת על כולנו.
ממש באותה פרשה, ב- בראשית אנו למדים גם מה קורה כאשר הקשר בין שני צדדים נשבר. זמן קצר לאחר בריאת האדם אנחנו פוגשים את קין והבל. כאשר הקב"ה שואל את קין "אֵי הֶבֶל אָחִיךָ?", הוא משיב: "הֲשֹׁמֵר אָחִי אָנֹכִי"? התשובה העולה מתוך כל התורה ברורה: כן, אדם נדרש להיות שומר אחיו. איננו חיים רק לעצמנו. יש לנו אחריות כלפי האחר – לראות אותו, להקשיב לו, לדאוג לו ולא לעמוד מנגד. במובן עמוק, אנחנו אכן שומרי אחינו. לא משום שאנחנו אחראים לכל בחירה שהאחר עושה, אלא משום שאיננו יכולים לבנות חברה שבה גורלו של האדם שלצדנו אינו נוגע לנו.
הרב זקס הרבה לדבר על ההבדל בין חברה הבנויה רק על אינטרסים לבין חברה הבנויה גם על ברית. אינטרס שואל מה אני מרוויח, ברית שואלת מה אנחנו מחויבים לעשות זה למען זה. מדינה זקוקה לחוקים, למוסדות ולכלכלה חזקה, אבל חברה זקוקה גם למשהו נוסף : לאמון, לאחריות הדדית ולתחושה שאנחנו שייכים לסיפור משותף.
כנראה לכן התורה אינה מתחילה במצווה, אלא בסיפור על בני אדם. היא מלמדת אותנו כבר בפרקיה הראשונים שהעולם אינו נבחן רק במה שאנחנו מצליחים ליצור, אלא גם במערכות היחסים שאנחנו מצליחים לבנות.
ואחרי כל חגי תשרי, כשאנחנו חוזרים אל השגרה ופותחים שוב ב"בראשית", זו אולי התחלה טובה גם עבורנו. לשאול פחות מה אני רוצה, ויותר מה אנחנו צריכים. להקשיב מעט יותר, לשפוט מעט פחות, ולזכור שגם מי שחושב אחרת ממני אינו בהכרח נגדי.
בסופו של דבר, העולם יכול להיות מלא אור, הצלחה ושפע, ובכל זאת התורה מזכירה לנו שיש דבר אחד שלעולם לא יהיה בו "כי טוב": "לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ".
מי ייתן ונדע בשנה הזאת להיות פחות לבד ויותר יחד. לשמור על הייחוד של כל אחד מאיתנו, אבל גם על הקשרים שמחברים בינינו. ובעיקר לזכור את השאלה הראשונה שנשאל האדם על האדם האחר – "אֵי הֶבֶל אָחִיךָ?" ושנדע תמיד להשיב עליה: אחי אינו זר לי. גורלו נוגע גם בי.