ימים ספורים בלבד לאחר יום הכיפורים, אחרי הימים הנוראים, התפילות, הווידוי וחשבון הנפש, אנחנו עוברים כמעט בבת אחת לחג אחר לגמרי –"זמן שמחתנו".
אבל התורה בוחרת דרך מעניינת ללמד אותנו שמחה. התורה אינה מצווה עלינו להיכנס לבית גדול ונוח יותר, אלא דווקא לצאת מן הבית. במשך שבעה ימים אנחנו עוזבים את המקום הקבוע והמוגן ועוברים לדירת עראי, לסוכה שקירותיה אינם תמיד יציבים וגגה עשוי מענפים. ודווקא שם מצווה התורה: "וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים".
יש כאן לכאורה סתירה. בדרך כלל אנחנו קושרים שמחה לביטחון – לבית, לרכוש, להצלחה, לידיעה שהדברים נמצאים בשליטתנו. וחג הסוכות מציע לנו מחשבה כמעט הפוכה: אולי דווקא כאשר אנחנו מבינים שלא הכול בידינו, אנחנו לומדים להעריך באמת את מה שיש.
הרב יונתן זקס ראה בסוכה אחד הסמלים הגדולים של האמונה היהודית. אנחנו יושבים במבנה ארעי ושברירי, ובכל זאת מצווים לשמוח בו. הסוכה מזכירה לנו שהחיים אינם מעניקים ודאות מוחלטת. אנחנו יכולים וצריכים לתכנן, לבנות ולהיערך, אבל לעולם איננו שולטים בכל מה שיקרה. ההכרה הזאת אינה צריכה להוביל לפחד, אלא דווקא לענווה ולהכרת תודה.
לדעתי דווקא משום כך מגיע סוכות דווקא לאחר יום הכיפורים. ביום הכיפורים שאלנו את עצמנו מה עלינו לתקן. בסוכות אנחנו מתבקשים גם לעצור ולראות כמה כבר יש לנו. משפחה, חברים, קהילה, בית, בריאות ושייכות. כל אותם דברים שאנחנו עלולים לראות כמובנים מאליהם, עד שהחיים מזכירים לנו עד כמה הם יקרים.
ויש בסוכות מסר נוסף, שנדמה כי בשנים האחרונות הוא חשוב במיוחד לחברה הישראלית.
אנחנו נוטלים ארבעה מינים השונים מאוד זה מזה ומחברים אותם למצווה אחת. חז"ל ראו בהם ביטוי לסוגים שונים בעם ישראל: האתרוג – שיש בו טעם וריח, מסמל את מי שיש בו תורה ומעשים טובים; הלולב – תורה ללא מעשים טובים; ההדס – מעשים טובים ללא תורה; והערבה – לא תורה ולא מעשים טובים.
אבל עיקרו של המדרש נמצא דווקא בסופו. הקב"ה אינו מבקש לבחור את המין הטוב ביותר ולהותיר את האחרים בחוץ, אלא אומר: "יוקשרו כולם אגודה אחת והן מכפרין אלו על אלו". המצווה שלמה דווקא כאשר כולם נמצאים יחד.
זה אולי אחד המסרים החשובים ביותר לחברה הישראלית שלנו היום: איננו צריכים להיות דומים כדי להיות שייכים. השונות בינינו אינה סיבה לפרק את האגודה, אלא היא הסיבה שבגללה אנחנו צריכים ללמוד כיצד להחזיק אותה יחד.
חברה "בריאה" אינה חברה שבה כולם חושבים אותו דבר, אלא חברה המסוגלת להכיל מחלוקת מבלי לפרק את השותפות. אפשר לחשוב אחרת, להתווכח ואפילו לחלוק בחריפות ועדיין לזכור שהאדם שמולנו הוא חלק מאותו עם ומאותו סיפור משותף.
המבחן הגדול יותר מגיע דווקא בשגרה: האם נדע לשמור על תחושת השותפות גם כשאין מצב חירום שמחבר בינינו? האם נוכל לחלוק זה על זה מבלי לאבד זה את זה?
הסוכה יכולה ללמד אותנו משהו על הבית המשותף שלנו. היא מבנה עדין שאי אפשר להתייחס לקיומו כמובן מאליו. וכך גם החברה. החברה אינה נשמרת רק באמצעות צבא חזק, כלכלה איתנה ומוסדות מתפקדים. היא זקוקה גם לאמון, לכבוד הדדי, לתחושת שייכות ולנכונות של כל אחד מאיתנו לקחת אחריות על הדרך שבה אנחנו חיים יחד.
ובתוך כל אלה התורה מצווה אותנו לשמוח. לא משום שהכול מושלם, ולא משום שאין כאב, דאגה או מחלוקת. השמחה של סוכות אינה התעלמות מן המציאות. היא בחירה לראות גם בתוך מציאות מורכבת את הטוב שקיים בה: את האנשים שלצדנו, את המשפחה, את הקהילה, את המדינה.
נסכם: אחרי יום הכיפורים, שבו ביקשנו להיכתב ולהיחתם לחיים טובים, מגיע סוכות ומבקש מאיתנו לצאת לרגע מן המקום הקבוע שלנו – מן הבית, מן ההרגלים, ואולי גם מן העמדות שבהן התבצרנו. להביט סביב, להודות על מה שיש, לקבל בענווה את מה שאיננו יכולים לשלוט בו, ולפעול כדי שהבית המשותף שלנו יהיה ראוי לכולנו.
מי ייתן וחג הסוכות יביא עמו שמחה ותקווה, ריפוי ובשורות טובות. שנדע להודות על מה שיש, לראות את המחבר בינינו גם בתוך המחלוקת, ולבנות יחד חברה טובה ומכבדת.
