חג הסוכות הבא עלינו לטובה ביום שבת מהווה את השיא של תהליך רוחני שלם שהחל בראש חודש אלול. חכמים מסבירים שסדרת חגי תשרי מביאה לידי ביטוי שלושה שלבים הכרחיים בכל שינוי או התחדשות בחיים: מחשבה, דיבור ומעשה.
ראש השנה הוא חג שעיקרו מחשבה ותכנון, בו אנו עושים חשבון נפש ומציבים מטרות לשנה החדשה. לאחר מכן מגיע יום הכיפורים, שלב הדיבור והתפילה, שבו אנו מנקים את עצמנו ומתקנים את כח הדיבור. לבסוף, מגיע חג הסוכות, שהוא הזמן של המעשה והיישום בפועל, המתבטא בעיקר בבניית הסוכה ובשמחת בית השואבה. הכוח המניע והמאחד לאורך כל 21 הימים (מראש השנה ועד שמיני עצרת) הללו הוא השמחה, כפי שנרמז בגימטריה של המילה "אך" (21) בפסוק "וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ". השמחה אינה רק תגובה למאורע, אלא היא מצב פנימי תודעתי המאפשר לאדם להשתחרר ממגבלותיו, כפי שרמוז באותיות המילה "בשמחה", שיכול אותיות של המילה "מחשבה" – השמחה היא המפתח להסתכלות חיובית על המציאות.
במוקד העשייה של החג עומדת הישיבה בסוכה, וחז"ל נחלקו לגבי טיבה של אותה סוכה היסטורית: רבי אליעזר סובר כי בנ"י ישבו בסוכות ממש, ואילו רבי עקיבא מלמד שאלו היו ענני כבוד שהקיפו אותם במדבר. ברובד הפנימיות, הסוכה ממשיכה לעטוף אותנו גם היום בהגנה רוחנית לשנה שלמה, כפי שענני הכבוד עטפו את אבותינו. כדי לזכות להגנה זו, קבעו חכמים: "כָּל שִׁבְעַת הַיָּמִים אָדָם עוֹשֶׁה סוּכָּתוֹ קֶבַע וּבֵיתוֹ עֲרַאי". המעבר מדירת הקבע הבטוחה אל דירת העראי מבטא ביטחון מוחלט בהשגחה האלוקית. בטחון זה מקבל משנה תוקף במלחמת גוג ומגוג העתידית, אשר תתרחש בחג הסוכות, ובה ישרדו רק אותם אלו שיבטחו בקב"ה. לפי ההפטרה שנקרא בחג, אחרי מפלת גוג, הגויים שישרדו את המלחמה יעלו מדי שנה לירושלים לחגוג את חג הסוכות. מדוע דווקא סוכות מכל החגים? הסוכה מסמלת כאמור את ההגנה האלוקית שאינה תלויה בחומר. כשהאדם יוצא מדירת קבע לדירת עראי, הוא מבטא אמון מוחלט בהשגחת ה'. אותם גויים שיבואו לירושלים, יעידו בכך שהם זנחו את אלילי השקר והביטחון בכוחם, ויכירו בכך שה' הוא מלך העולם.
בתוך דירת עראי זו אנו מארחים בכל יום את "האושפיזין", שבעת הרועים, המקבילים לשבע מידות הנפש: אברהם (חסד), יצחק (גבורה), יעקב (תפארת), משה (נצח), אהרן (הוד), יוסף (יסוד) ודוד (מלכות). החיבור אליהם הופך את הסוכה למרחב של תיקון המידות השלם, מן החסד של אברהם אבינו ועד לאמונה התמימה של דוד המלך.
תהליך התיקון האישי בסוכה מתרחב אל התיקון החברתי באמצעות מצוות ארבעת המינים. המדרש מתאר את המשל הידוע שארבעת המינים מסמלים ארבעה סוגי אנשים, על פי חלוקה של טעם, המסמל לימוד תורה, וריח, המסמל מעשים טובים. האתרוג, שיש בו טעם וריח, מייצג אנשים בעלי תורה ומעשים טובים. הלולב מסמל בעלי תורה ללא מעשים, ההדס מייצג אנשי מעשה ללא תורה, והערבה מסמלת אנשים שאין בהם לא תורה ולא מעשים. כדי ליצור שלמות בין כל הסוגים השונים, מתאר המדרש (ויקרא רבה): וּמָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׁה לָהֶן? לְאַבְּדָן (מן העולם) אִי אֶפְשָׁר, אֶלָּא אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: יוּקְשְׁרוּ כּוּלָן אֲגוּדָה אַחַת (יקשרו יחד), וְהֵן מְכַפְּרִים אֵילוּ עַל אֵילוּ". זהו מסר חברתי עצום – הלכידות והכפרה האמיתית נוצרת רק כאשר מחברים יחד את כל הגוונים בעם, תוך הבנה שכל אחד משלים את חסרונו של האחר.
השמחה והאחדות של חלקי העם הגיעו לשיאם בשמחת בית השואבה, סביב מצוות ניסוך המים בבית המקדש. בכל בקר מימי החג היו יורדים למעיין השילוח לשאוב מים כדי לנסכם על המזבח, מתוך מטרה לעורר את ברכת ה' לגשם שמתחיל מיד לאחר החג: "אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: נַסְכוּ לְפָנַי מַיִם בֶּחָג, בְּדֵי שֶׁיִתְבָּרְכוּ לָכֶם גִשְׁמֵי שָׁנָה". חגיגות שאיבת המים לוו בהתעלות כה גדולה, עד שנאמר: "כָּל מִי שֶׁלֹא רָאָה שִׁמְחַת בֵּית הַשׁוֹאֵבָה, לֹא רָאָה שִׁמְחָה מִיָּמָיו". הגמרא במסכת סוכות מתארת מחזה מרהיב: ארבע מנורות זהב ענקיות בגובה חמישים אמה, ובראשן ספלים שהכילו כ-40 ליטר לוג שמן בכל ספל. האור היה כה חזק, עד ש"לא הייתה חצר בירושלים שאינה מאירה מאור בית השואבה". הלויים עמדו עם כנורות, נבלים וחצוצרות. המנהיגים עצמם השתתפו בשמחה בכל כוחם: על רבן שמעון בן גמליאל מסופר שהיה מלהטט בשמונה אבוקות של אור באוויר מבלי שייגעו זו בזו, ומשתחווה בקידה מיוחדת. רבי יהושע בן חנניה תיאר את ההתמסרות הטוטאלית של החוגגים עד כדי חוסר שינה: "כְּשֶׁהָיִינוּ שְׂמֵחִים שִׂמְחַת בֵּית הַשּׁוֹאֵבָה, לֹא רָאִינוּ שִׁינָה בְּעֵינֵינוּ, שֶׁהָיוּ מְנַמְנְמִים זֶה עַל כְּתֵפוֹ שֶׁל זֶה".
היום השביעי של החג מכונה 'הושענא רבה', מלשון ישועה רבה, ומרבים בו בתפילות ובקשות, ובמצווה מיוחדת של חביטת ערבה. לאחר שבעה ימים של שמחה כללית, שבהם הוקרבו 70 פרים המכוונים כנגד 70 אומות העולם במטרה להוריד שפע לכל העולם, מגיע היום השמיני של חג הסוכות, שהוא חג לעצמו – שמיני עצרת. המצוות המיוחדות לסוכות (סוכה וארבעת המינים) לא נהוגות בו. היום השמיני נקשר במרוצת הדורות גם עם חגיגות סיום מחזור הקריאה בתורה – 'שמחת תורה'.
ביום שמיני עצרת היה מוקרב פר יחיד ואיל אחד בלבד. מה הרעיון של שמיני עצרת? המדרש מסביר שהקב"ה מבקש מישראל רגע אינטימי לאחר ההמולה הגדולה של ימי הסוכות, וממשיל זאת באמצעות משל: מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁעֲשָׂה סְעוּדָה שִׁבְעָה יָמִים, וְזִימֵן כָּל בְּנֵי הַמְּדִינָה. כֵּיוָן שֶׁעָבְרוּ שִׁבְעַת יְמֵי הַמִּשְׁתָּה, אָמַר לְאוֹהֲבוֹ: כְּבָר יָצָאנוּ יְדֵי בְּנֵי הַמְּדִינָה, נִגַּלְגֵּל (נסתדר) אֲנִי וְאַתָּה בְּמָה שֶׁתִּמְצָא, לִיטְרָא בָּשָׂר (כמות קטנה) אוֹ דָּג אוֹ יָרָק. כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל: כָּל קָרְבָּנוֹת שֶׁהִקְרַבְתֶּם בְּשִׁבְעַת יְמֵי הֶחָג, עַל אוּמוֹת הָעוֹלָם הֱיִיתֶם מַקְרִיבִים. אֲבָל בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי, עֲשֵׂה לִי סְעוּדָה קְטַנָּה, כְּדֵי שֶׁאֵהָנָה מִמְּךָ. שמיני עצרת הוא ההזדמנות למפגש אינטימי, שקט וקרוב בין הבורא לעמו, ללא המוניות ופאר חיצוני, אלא מתוך אהבה פשוטה וקרבה ישירה.
אם נביט לאחור על המסע הרוחני שעברנו, נגלה מסלול שלם ומדויק שמרומם את האדם. התחלנו מתיקון המידות הפנימי ובניית האמונה השלמה תחת צילה של הסוכה, המשכנו דרך הלכידות החברתית ויצירת ה"אגודה אחת" בארבעת המינים, חווינו את שמחת ההתמסרות בבית השואבה, ולבסוף הגענו אל הפסגה השקטה – הקרבה האינטימית והייחודית עם הקב"ה בשמיני עצרת. זהו המסע מן התכנון במחשבה בראש השנה אל עשייה משמעותית בסוכות, ומהחומריות והעראיות של העולם אל נצחיותו של הקשר הרוחני. שנזכה לחיות תמיד בצילה של האמונה.
מוקדש לע"נ ויקטוריה נצחיה בת פרידה ז"ל.
