שירת הנצח
רגע לפני שמשה רבנו נפרד מעם ישראל הוא חותם את הנהגתו בשירה. שירת "האזינו" אינה שירה רגילה, אלא נבואה מכוננת המשרטטת את קורות עם ישראל לכל אורך הדורות, עד לאחרית הימים.
השירה נפתחת בפנייתו של משה אל היקום כולו: "הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה, וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי". ברובד הפשוט, השמיים והארץ משמשים כעדים נצחיים לברית, אך חז"ל חושפים במדרש (ספרי) שהטבע מלמד את האדם מודל להתנהגות עקבית: אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה, אֱמוֹר לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל: הִסְתַּכְּלוּ בַּשָּׁמַיִם שֶׁבָּרָאתִי לְשַׁמֶשְׁכֶם (לשרת אתכם), שֶׁמָּא שִׁינוּ אֶת מִדָּתָם (התנהגותם)? אוֹ שֶׁמָּא אָמַר גַּלְגַל חַמָּה (השמש) אֵינִי עוֹלֶה מִן הַמִּזְרָח וּמֵאִיר לְכָל הָעוֹלָם כּוּלוֹ? וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁהוּא שָׁמֵחַ לַעֲשׂוֹת רְצוֹנִי. הִסְתַּכְּלוּ בָּאָרֶץ שֶׁבָּרָאתִי לְשַׁמֶשְׁכֶם, שֶׁמָּא שִׁינְתָה אֶת מִדָּתָהּ? שֶׁמָּא זְרַעְתֶּם בָּהּ וְלֹא צִמְחָה? אוֹ שֶׁמָּא אָמְרָה פָּרָה זוֹ: אֵינִי דְּשָׁה וְאֵינִי חוֹרֶשֶׁת הַיּוֹם? וְהֲלֹא דְּבָרִים קַל וָחוֹמֵר: וּמָה אֵלּוּ שֶׁנַּעֲשׂוּ לא לְשָׂכָר וְלֹא לְהֶפְסֵד, אִם זוֹכִים, אֵין מְקַבְּלִים שָׂכָר, וְאִם חוֹטְאִים, אֵין מְקַבְּלִים פּוּרְעָנוּת (השמיים והארץ אינם יכולים להרויח שכר ולא להפסידו), וְאֵין חָסִים עַל בְּנֵיהֶם וְעַל בְּנוֹתֵיהֶם (אין להם צאצאים שעליהם לדאוג להם) – לֹא שִׁנּוּ אֶת מִדָּתָם. אַתֶּם, שֶׁאִם זְכִיתֶם, אַתֶּם מְקַבְּלִים שָׂכָר, וְאִם חֲטָאתֶם, אַתֶּם מְקַבְּלִים פּוּרְעָנוּת, וְאַתֶּם חָסִים עַל בְּנֵיכֶם וְעַל בְּנוֹתֵיכֶם – עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁאַתֶּם צְרִיכִים שֶׁלֹא תְשַׁנּוּ אֶת מִדּוֹתֵיכֶם! יציבות זו, שבה הטבע פועל בנאמנות ללא ציפייה לשכר או פחד מעונש, משמשת תוכחה נוקבת לאדם: אם הטבע מתנהל כך, על אחת כמה וכמה האדם, הנהנה משכר ונושא באחריות של בחירה חופשית, מחויב לדבוק בדרך ה'.
בראשיתה של השירה מופיעים פסוקי צידוק הדין: "הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא". זהו בסיס מוסרי המצהיר כי הנהגת האל צודקת באופן אובייקטיבי, גם כשהיא נראית כעיוות מנקודת מבט סובייקטיבית. משה אינו מדבר מתוך תיאוריה, אלא מתוך קבלת הדין האישית שלו על מיתתו במדבר – המדרש מציג דיאלוג נוקב בין משה והקב"ה ובו מעלה משה טענה מדוע עצמותיו של יוסף זוכות להיקבר בארץ, בעוד שהוא עצמו נותר בחוץ: אָמַר (משה) לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, עַצְמוֹתָיו שֶׁל יוֹסֵף נִכְנְסוּ לָאָרֶץ, וַאֲנִי אֵינִי נִכְנַס לָאָרֶץ? אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: מִי שֶׁהוֹדָה בְּאַרְצוֹ נִקְבַּר בְּאַרְצוֹ, וּמִי שֶׁלֹא הוֹדָה בְּאַרְצוֹ אֵינוֹ נִקְבַּר בְּאַרְצוֹ. יוֹסֵף הוֹדָה בְּאַרְצוֹ, מִנַּיִן? גְּבִרְתּוֹ (אשת פוטיפר) אוֹמֶרֶת: 'רְאוּ הֵבִיא לָנוּ אִישׁ עִבְרִי וגו' וְלֹא כָפַר (יוסף לא הכחיש שהוא עברי), אֶלָּא (אדרבא, הוא מוסיף ואומר) 'גֻּנֹּב גֻּנַּבְתִּי מֵאֶרֶץ הָעִבְרִים' – נִקְבַּר בְּאַרְצוֹ. מִנַּיִן? שֶׁנֶּאֱמַר (יהושע כד): 'וְאֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף אֲשֶׁר הֶעֱלוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם קָבְרוּ בִשְׁכֶם'. אַתְּ (אתה, משה) שֶׁלֹא הוֹדֵיתָ בְּאַרְצְךָ, אֵין אַתָּה נִקְבַּר בְּאַרְצֶךָ. כֵּיצַד? בְּנוֹת יִתְרוֹ אוֹמְרוֹת (שמות ב, יט): 'אִישׁ מִצְרִי הִצִּילָנוּ מִיַּד הָרֹעִים', וְהוּא שׁוֹמֵעַ וְשׁוֹתֵק (לא מחה שכינו אותו איש מצרי), לְפִיכָךְ לֹא נִקְבַּר בְּאַרְצוֹ. הפער הזה, בין מי שדבק בזהותו לבין מי ששתק, יצר השלכות היסטוריות.
ממשיך המדרש: אָמְרוּ (בנ"י) לוֹ לְמֹשֶׁה: מִי גָּרֵם לְךָ שֶׁלּא לִיכָּנֵס לָאָרֶץ? אָמַר לָהֶם: אֲנִי גָּרַמְתִּי. אָמְרוּ לוֹ: וְלֹא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עָשָׂה לְךָ? (לא הקב"ה גרם שלא תכנס?) אָמַר לָהֶם: חַס וְשָׁלוֹם, אֲפִילוּ אִם רוֹאִים שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַצְדִיק אֶת הָרָשָׁע, וּמַרְשִׁיעַ אֶת הַצַּדִּיק – הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ (פעולתו והנהגתו שלמים) כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט, אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל (אין רע בהנהגתו). משה מקבל את הדין ומבין שיש הגיון גבוה יותר המחבר בין מעשה פעוט לכאורה לתוצאה במציאות. מתוך ניסיון אישי זה הציב משה את צידוק הדין בראש השירה, כצידה לדרך עבור הדורות הבאים בעתות משבר.
מתוך צידוק הדין האישי שלו, עובר משה לתחזית היסטורית נוקבת על עתידו של העם, ומזהיר מפני "פרדוקס השפע", מצב שבו המרידה אינה נובעת מחסרון, אלא דווקא מתוך שובע ושלווה: "וַיִּשְׁמַן יְשָׁרוּן וַיִּבְעָט שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂ֑יתָ יְשֻׁעָתֽוֹ". המדרש מדגיש כי לא מדובר בתופעה מקומית, אלא בדפוס היסטורי: וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא בְּאַנְשֵׁי דּוֹר הַמַּבּוּל, שֶׁלֹא מָרְדוּ בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶלָּא מִתּוֹךְ מַאֲכָל וּמִשְׁתָּה וּמִתּוֹךְ שַׁלְוָה, וְכֵן מָצִינוּ בְּאַנְשֵׁי מִגְדָּל (בבל), שֶׁלֹא מָרְדוּ בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶלָּא מִתּוֹךְ שַׁלְוָה, וְכֵן מָצִינוּ בְּאַנְשֵׁי סְדוֹם, שֶׁלֹא מָרְדוּ אֶלָּא מִתּוֹךְ מַאֲכָל. כֵּן אַתָּה מוֹצֵא בְּאַנְשֵׁי מִדְבָּר, שֶׁלֹא מָרְדוּ (חטא העגל) אֶלָּא מִתּוֹךְ מַאֲכָל וּמִשְׁתֶּה. כאן מתגלה הפרדוקס הפסיכולוגי האנושי העמוק: השפע גורם לאדם לשכוח את מקור הטוב שניתן לו, ובמקום להכיר טובה, השובע מעוור את עיניו ומביא אותו לבעוט דווקא במי שהעניק לו את כל הטוב הזה.
תוצאתה הישירה של מרידה זו היא הופעתן של צרות רבות המתוארות בהמשך השירה, ביחד עם הסתר הפנים: "וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא". לכאורה זהו עונש, אך בקריאה עמוקה יותר, מדובר בהחלטה של אהבה ואחריות – האל אינו מכה את העם, אלא מסיר את הנהגתו הגלויה. מטרת ההסתר היא לעורר את החיפוש המחודש אחר הקב"ה – ע"י הסתרת הפנים, הקב"ה מאפשר לאדם להתמודד עם השלכות מעשיו ולהבין בעצמו ש"הֲלֹא עַל כִּי אֵין אֱלֹהַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּני הָרָעוֹת הָאֵלֶּה".
לאחר תיאור הנפילה וההסתר, באים החלקים האחרונים של השירה ומבשרים באופטימיות על הגאולה המיוחלת. בחלקים אלו מתוארת עשיית הצדק והנקמה האלוהית בצוררי ישראל, כפי שמבטיח הפסוק: "כִּי יָדִין ה' עַמּוֹ וְעַל עֲבָדָיו יִתְנֶחָם". השירה מבטיחה כי בסופו של דבר יראה העולם כולו את הדין האלוקי ויבין כי ה' אינו עוזב את עמו, אלא נפרע מאויביהם. שירת האזינו מבטיחה שגם ברגעי השפל, הבגידה והסתר הפנים, הברית בין הקב"ה לעמו אינה ניתנת להפרה, והוא לא ייטוש את עמו לעולם. העובדה שהחורבן וההסתר נכתבו מראש בשירה משמשת עדות נצחית לכך שהמהלך ההיסטורי צפוי וידוע. ידיעה זו היא שמעניקה נחמה ועידוד ברגעי המשבר.
בסיומו של המסע ההיסטורי והרוחני הזה, מסכם משה רבנו את מפעלו הגדול בשני פסוקים המהווים את תמצית צוואתו לדורות: "שִׂימוּ לְבַבְכֶם לְכָל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מֵעִיד בָּכֶם הַיּוֹם אֲשֶׁר תְּצַוֻּם אֶת בְּנֵיכֶם לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת. כִּי לֹא דָבָר רֵק הוּא מִכֶּם, כִּי הוּא חַיֵּיכֶם, וּבַדָּבָר הַזֶּה תַּאֲרִיכוּ יָמִים עַל הָאֲדָמָה". משה רבנו אינו מותיר אחוריו קבר מפואר או אנדרטה לזכרו – צוואתו האמיתית היא הנצחת מפעלו דרך שמירת המצוות והמשכיות התורה מדור לדור.
לסיכום, שירת האזינו יוצרת מסכת היסטורית שלמה המגדירה מראש את כל קורותיו וגורלו של עם ישראל עד סוף כל הדורות. אבל מדוע היא כתובה כשירה? הנצי"ב מוולוז'ין מסביר ששירה נבדלת מפרוזה בכך שהיא אינה "שטוחה". פרוזה היא פשוטה ומובנת, אך שירה דורשת פענוח, רגישות ושימת לב לרמזים שמתחת לפני השטח. קורות עם ישראל הכוללים תקופות של סבל, גלות והסתר פנים לצד גאולה, אינם פרוזה שטוחה – הם מעין שירה רבת רבדים הטומנת בחובה קשרים נסתרים ומשמעויות עמוקות, שרק אוזן רגישה יכולה לפענחם, ממש כחוקי ההאזנה של המוזיקה והשיר. יהי רצון שנזכה לראות את סוף השירה מתגשמת מול עיננו במהרה בימנו, אמן.