שאגת הארי: מיראה לשמחה
פרשת "כי תבוא" מציגה בפנינו את הברכות והקללות בפירוט רב. פירוט מורכב זה, שאינו מסתפק באמירה כללית אלא יורד לעומק התוצאות של מעשי האדם, לטוב או לרע, מעורר שאלה: מפני מה מאריכה התורה כל כך בתיאורים אלו, בעוד שבמצוות רבות אחרות היא נוהגת לתמצת את דבריה במילים ספורות בלבד?
התשובה לשאלה זו מתחילה להתבהר כאשר מתבוננים בתיאור חז"ל לאירוע המוצג בפרשה: מעמד הברכות והקללות שהתקיים עם הכניסה לא"י – עם ישראל מצווים לערוך מעמד המוני עם כניסתם לארץ, ובו לברך את ההולכים בדרך הישר ולקלל את מי שיסורו ממנה. חז"ל תיארו כיצד בדיוק נעשה המעמד הזה (במסכת סוטה):
בְּרָכוֹת וּקְלָלוֹת כֵּיצַד? (כיצד התקיים מעמד הברכות והקללות?) כֵּיוָן שֶׁעָבְרוּ יִשְׂרָאֵל אֶת הַיַּרְדֵּן וּבָאוּ אֶל הַר גְּרִזִים (לקבלת הברכות) וְאֶל הַר עֵיבָל (להכרזת הקללות) שֶׁבְּשׁוֹמְרוֹן שֶׁבְּצַד שְׁכֶם, שִׁשָּׁה שְׁבָטִים עָלוּ לְרֹאשׁ הַר גְּרִזִים (שמעון, לוי, יהודה, יששכר, יוסף ובנימין) וְשִׁשָּׁה שְׁבָטִים (ראובן, גד, אשר, זבולון, דן ונפתלי) עָלוּ לְרֹאשׁ הַר עֵיבָל, וְהַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם וְהָאָרוֹן (ארון הברית עם לוחות הברית) עוֹמְדִים לְמַטָּה בָּאֶמְצַע. הַכֹּהֲנִים מַקִּיפִין אֶת הָאָרוֹן, וְהַלְוִיִּם אֶת הַכֹּהֲנִים, וְכָל יִשְׂרָאֵל מִכָּאן וּמִכָּאן (משני הצדדים, על הר גריזים והר עיבל). הָפְכוּ פְנֵיהֶם (הכוהנים והלוויים שלמטה) כְּלַפֵּי הַר גְּרִזִים, וּפָתְחוּ בִּבְרָכָה: "בָּרוּךְ הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יַעֲשֶׂה פֶסֶל וּמַסֵּכָה" וְאֵלּוּ וְאֵלּוּ (הניצבים על הר גריזים ועל הר עיבל) עוֹנִין: אָמֵן. הָפְכוּ פְנֵיהֶם כְּלַפֵּי הַר עֵיבָל, וּפָתְחוּ בִּקְלָלָה: "אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה פֶסֶל וּמַסֵּכָה" וְאֵלּוּ וְאֵלּוּ עוֹנִין: אָמֵן (וכך ממשיכים לכל ברכה וקללה, כאשר הברכות היו בנוסח הפוך מהקללות האמורים בפרשה). וְאַחַר כָּךְ הֵבִיאוּ אֶת הָאֲבָנִים וּבָנוּ אֶת הַמִּזְבֵּחַ וְסָדְהוּהוּ בַּסִּיד וְכָתְבוּ עָלָיו אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה בְּשִׁבְעִים לָשׁוֹן (בכל השפות).
פריסה זו יצרה תהודה אנושית אדירה, כאשר הכהנים והלוויים מהווים את המוקד הקולי והטקסי שבין שני גושי השבטים העצומים. כתיבת התורה בסיום הטקס בכל השפות באה להראות שהתורה נגישה לכל אדם מכל עם שירצה לגשת וללמוד. מעמד דרמטי זה חקק בתודעה הלאומית את הזיקה הישירה בין המעשים של האדם לבין תוצאותיהם בשטח.
מעבר למשמעות ההיסטורית, העיתוי שבו אנו קוראים את הפרשה הזו בכל שנה נושא עמו מסר פנימי חשוב. פרשת "כי תבוא" נקראת תמיד בסמוך לראש השנה. תקנה זו נקבעה עוד בימי עזרא הסופר, מנהיג שבי ציון מבבל בתחילת ימי בית שני, והוא קבע כי עם ישראל יקרא את פרשת התוכחה והקללות דווקא בשלהי השנה החולפת. במבט ראשון, קביעה זו מעוררת תמיהה: מדוע לסיים את השנה בתיאורים קשים של פורענויות מאשר בנימה אופטימית ומשמחת?
את התשובה ניתן למצוא בגמרא (מסכת ראש השנה) המאירה לנו את עבודת הנפש הנדרשת מהאדם לקראת יום הדין, ושם נאמר: "אמר רבי יצחק: כל שנה שרשה בתחילתה, מתעשרת בסופה, שנאמר ״מֵרֵ(א)שִׁית הַשָּׁנָה, וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה" (דברים יא, יב) – מרשית כתיב ( ללא האות א'), ועד אחרית – סופה שיש לה אחרית". רש"י מבאר אמרה זו כך: "שנה שרשה בתחילתה – שישראל עושין עצמן רשין בראש השנה, לדבר תחנונים ותפילה, שנה שיש לה ראשית כזו, סופה שתהיה לה גם אחרית טובה".
רש"י למעשה מבאר כיצד דווקא שנה שמתחילה מתוך תחושת צמצום, דקדוק בדין וענווה בתחילתה, מביאה איתה ברכה ושפע גדולים בסופה. כיצד? המילה מֵרֵאשִׁית (עם א') מסמלת ראש, גאווה ושלמות, ולעומת זאת, המילה מֵרֵשִׁית (בלי א'), מלשון רש, מסמלת עוני וענווה. הרעיון הוא שבראש השנה נדרש האדם להפנים שכל מה שהיה עד כה אינו ערבות לעתיד, וכרגע, ביום הדין, אין לו מאומה משל עצמו וכל צרכיו נגזרים מחדש, כפי שמבטא זאת הפיוט הידוע "ונתנה תוקף": "בראש השנה יכתבון וביום צום כיפור יחתמון… מי יחיה ומי ימות… מי ינוח ומי ינוע (שלוות הנפש), מי יעני ומי יעטר (פרנסה)". קריאת הברכות והקללות בפרשת "כי תבוא" נועדה בדיוק לשם כך – לזעזע את השאננות שכל מה שיש לאדם אינו מובן מאליו, להמחיש את גודל האחריות של יום הדין, ולאפשר לשנה להיות "רשה בתחילתה" כדי שיזכה להתעשר בסופה.
את מורא השמיים המוחשי הזה אפשר לראות בדוגמא של גדול התנאים, רבן יוחנן בן זכאי, שניצב לפני פטירתו בחרדה עצומה מפני דין האמת שעומד בפניו, ואמר לתלמידיו על מיטתו: "יש לפניי שתי דרכים, אחת של גן עדן ואחת של גיהינום, ואיני יודע באיזו מוליכים אותי". אם אדם גדול כרבן יוחנן בן זכאי חש חוסר ודאות כזה, על אחת כמה וכמה שעלינו להפנים שאין לנו "פוליסת ביטוח" רוחנית. כשביקשו ממנו תלמידיו ברכה אחרונה, אמר להם: "יהי רצון שיהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם" – כשאדם ממחיש לעצמו את השגחתו של ה', אזי כל חייו נראים אחרת.
חרדה זו בפני ה' מביעה תפיסה צלולה של המציאות, כדברי הנביא עמוס (ג, ח): "אַרְיֵה שָׁאָג, מִי לֹא יִירָא" (כשאריה שואג, כולם יראים). בעלי המוסר ציינו כי במילה "אריה" מרומז ראשי תיבות: אלול, ראש השנה, יום הכיפורים, הושענא רבה – הימים שבהם קול הדין מהדהד. המסר הוא כפי שלא ניתן להתעלם משאגת אריה בג'ונגל, כך לא ניתן להתעלם מימי הדין.
מתוך אותה יראת רוממות וחרדת קודש, אנו מגיעים אל השער האמיתי של השמחה, כפי שמלמדים אותנו הפסוקים מספר נחמיה – כאשר עזרא הסופר קיבץ בראש השנה את כל העם והשמיע באוזניהם את הקללות הכתובות בפרשה, כל העם בכה על חטאיו מתוך חרדה עמוקה מהדין, ואז הוא קרא להם בשמחה גדולה: "לְכו אִכְלוּ מַשְׁמַנִים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים, וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ, כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ, וְאֵל תֵּעָצֵבוּ, כִּי חֶדְוָת השם הִיא מָעֲזְכֶם" (נחמיה ח, י). מה הרעיון? עזרא הבהיר להם כי ברגע שהגיעו לחרדה כנה ולעוררות תשובה, הם כבר השיגו את תכלית העבודה – עצם הפחד מהדין, וההכרה בכך שאיננו נשענים על כוחנו אלא מוסרים את יהבנו בידיו הטובות של ה', הם עצמם משמשים לנו כמגן ומחסה. דווקא מתוך הסרת הגאווה והתמסרות מוחלטת זו, נולדים ביטחון עמוק ושמחה.
המסע שאנו עוברים מפרשת הקללות ועד לראש השנה מהווה תהליך רוחני של התעוררות. אנו עוברים משאננות להתבוננות בתוכחה, מהתבוננות ליראה, ומהיראה אל ה"עניות" – המקום שבו האדם עומד חשוף מול ה'. הידיעה שהכל נקבע מחדש אינה אמורה לשתק אותנו אלא להניע אותנו. כשאנו מסירים את ה-א' של האגו, אנו מפנים מקום לשנה שתהיה שמחה ועשירה בסופה.