ניצבים יחד, בוחרים בחיים והולכים קדימה
השבת נקרא בפרשות ניצבים–וילך.
פרשת ניצבים, הנקראת תמיד בסמוך לראש השנה, פותחת ומסתיימת בשני פסוקים המשלימים זה את זה ויחד מבטאים את אחד המסרים היסודיים ביותר של היהדות. בתחילתה מכריז משה: "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם", ובהמשך הוא פונה לכל אדם באופן אישי ואומר: "לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא… כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד". בין שני הפסוקים הללו נפרשת תפיסת עולם שלמה: עם אחד העומד יחד לפני ה', ואחריות אישית המוטלת על כל אחד ואחת.
משה מכנס את העם כולו: ראשי השבטים, הזקנים, השוטרים, הנשים, הטף והגרים. הברית איננה שייכת לקבוצה מצומצמת או לאליטה רוחנית, אלא לעם כולו. הרמב"ן מסביר כי כאשר התורה אומרת: "וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם", היא מלמדת שהברית נכרתת גם עם הדורות העתידים לבוא. אין זו רק ברית של דור המדבר אלא ברית נצח, העוברת מדור לדור ומחייבת כל יהודי בכל זמן.
רעיון זה עומד גם בלב משנתו של הרב זקס. עמים רבים נבנו סביב כוח, אדמה או שלטון; עם ישראל נבנה סביב אחריות מוסרית משותפת. לכן פתיחת הפרשה מדגישה את ה "כֻּלְּכֶם". כל אחד שונה מחברו, אך כולם שותפים לאותו ייעוד.
אך משה אינו מסתפק בפנייה אל הציבור. הוא מבקש שכל אדם ירגיש שהמסר הזה נוגע גם לו באופן אישי. לכן הוא אומר:
"כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם, לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא. לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא… וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא… כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד, בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ".
יש בפסוקים אלו בשורה גדולה. התורה איננה רחוקה, איננה מסתורית ואיננה דורשת מן האדם את הבלתי אפשרי. לא צריך לעלות לשמים ולא לחצות את הים כדי למצוא את הדרך הנכונה. היא נמצאת קרוב אלינו, בחיינו ובבחירות שאנו עושים מדי יום.
דברים אלו מקבלים משמעות מיוחדת לקראת ראש השנה. בימים אלו אנו מבקשים להשתפר ולתקן. לעיתים נדמה לנו שהשינוי דורש מהפכה גדולה, אך פרשת ניצבים מלמדת שהדרך מתחילה דווקא בצעדים הקטנים והקרובים: במילה טובה, בבקשת סליחה, בהכרת הטוב, בהקשבה לזולת ובנכונות לשאת באחריות. התשובה אינה בשמים. היא מתחילה במקום שבו אנו עומדים.
מכאן מובילה הפרשה אל פסוק השיא שלה:
"הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ… וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים". הבחירה בחיים איננה רק בחירה בין חיים למוות. זוהי בחירה יומיומית בתקווה ולא בייאוש, באחריות ולא באדישות, בחיבור ולא בפילוג. דווקא משום שאנו ניצבים יחד לפני ה', ודווקא משום ש"קרוב אליך הדבר מאוד", מוטלת עלינו האחריות לבחור בטוב.
וכאן מצטרפת פרשת וילך ומשלימה את התמונה. משה נמצא בסוף דרכו. הוא יודע שלא ייכנס עם העם לארץ, ובמקום להיאחז בתפקידו הוא מעביר את האחריות ליהושע. לעיני כל ישראל הוא אומר לו: "חֲזַק וֶאֱמָץ". יש כאן שיעור גדול במנהיגות ובאחריות, לדעת שלא הכול מתחיל בנו ולא הכול מסתיים בנו. לדעת להעביר את השליחות הלאה, לתת אמון בדור הבא ולחזק אותו לקראת האתגרים המצפים לו.
החיבור בין ניצבים ל-וילך כה משמעותי. "ניצבים" מבטאת יציבות, שייכות "וילך" מבטאת תנועה, המשכיות והיכולת להתקדם. בחיים אנו זקוקים לשתיהן: לדעת על מה אנו ניצבים, מהם הערכים שאיננו מוותרים עליהם, ובאותה עת לדעת ללכת קדימה, לתקן, להשתנות, להתחדש ולהעביר את מה שקיבלנו לדור הבא.
במציאות של ימינו המסרים הללו מהדהדים בעוצמה. החברה הישראלית מתמודדת עם כאב, מחלוקות ואתגרים לא פשוטים. קל להאמין שהפתרונות נמצאים רק בידי מנהיגים ומקבלי החלטות, אך פרשות ניצבים–וילך מזכירות לנו שחברה בריאה נבנית גם מלמטה: מהאופן שבו אנו מדברים זה עם זה, מהיכולת לכבד דעות שונות ומהנכונות לזכור כי למרות המחלוקות, כולנו חלק מאותו העם ומאותו גורל משותף.
רגע לפני השנה החדשה, שתי הפרשות מציבות בפנינו אפוא ארבע מילים שמשרטטות דרך: "כֻּלְּכֶם" – "קָרוֹב אֵלֶיךָ" – "וּבָחַרְתָּ" – "חֲזַק וֶאֱמָץ". לזכור שאנו חלק מכלל, להבין שהיכולת לתקן נמצאת קרוב אלינו, לבחור בטוב ובחיים, ולהיות חזקים ואמיצים מספיק כדי להמשיך ללכת קדימה.
בפתחה של השנה החדשה, נישא תפילה שנדע לעמוד יחד כעם אחד, מתוך אחריות הדדית, שנזכור כי הדרך אל הטוב ואל התיקון אינה רחוקה מאתנו, שנדע למצוא בתוכנו את הכוח להיות "חזקים ואמיצים" אל מול האתגרים שלפנינו.
יהי רצון שנזכה לשנה של אחדות, תקווה וצמיחה, של ריפוי ובניין ושל אמונה ביכולתנו להעביר לדורות הבאים חברה טובה ומאוחדת יותר.