מדרש על פרשת ואתחנן

מתנת חינם

פרשת השבוע נפתחת עם תאורו של משה רבנו שהתחנן להכנס לא"י ונדחה, ולמרות הסירוב לבקשתו, משה פותח לנו צוהר רחב לעולם שלם של תפילה והתחדשות שאינה יודעת ייאוש. 

הדבר ראשון שמשה מלמד אותנו זה להקדים שבח לפני התפילה – "דרש רבי שמלאי: לעולם יסדר אדם שבחו של הקדוש ברוך הוא ואחר כך יתפלל. מנין? ממשה – דכתיב: 'ה' אֱלֹהִים, אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךָ אֶת גָּדְלְךָ, אֶת יָדְךָ הַחֲזָקָה, אֲשֶׁר מִי אֵל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה כְמַעֲשֶׂיךָ וְכִגְבוּרֹתֶךָ". משה אינו פותח מיד בבקשותיו האישיות, אלא מקדים שבח ורק לאחר מכן מבקש "אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטוֹבָה". חז"ל גם מלמדים אותנו כי משה רבנו שפך לפני הקב"ה 515 תפילות, כמניין המילה "ואתחנן" והמילה "תְּפִלָּה". בכל אחת מהתפילות הללו משה מצא טיעון חדש וכיוון אחר, מבלי להתייאש ומבלי להרפות. 

הסוד הגדול של תפילת משה טמון במילה "ואתחנן" – חז"ל אומרים שמילה זו מגיעה מלשון מתנת חינם. המדרש (דברים רבה) שלהלן מתאר כי כאשר הקב"ה הראה למשה את כל האוצרות השמורים אצלו, גילה לו אוצר אחד ענק ומיוחד, מתנת חינם, המיועד למי שאין לו מעשים טובים או זכויות משלו: אַף עַל פִּי שֶׁנְגְזַר עָלָיו שֶׁלֹא לִיכָּנֵס לָאָרֶץ לֹא נְתִיאֵשׁ מִן הַתְּפִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְאֶתְחַנֵּן אֶל ה'"– אֵינוֹ אוֹמֵר "וְאֶתְפַּלֵּל", אֶלָּא "וְאֶתְחַנֵּן" – לְשׁוֹן חִנָּם (כמתנת חינם, לא בזכות). אַתָּה מוֹצֵא, כְּשֶׁעָלָה מֹשֶׁה לְמַעְלָה אֵצֶל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא (להר סיני, לקבל את התורה), הִתְחִיל אוֹמֵר "הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ" (שמות לג, יח), וְהֶרְאָה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כָּל מָה שֶׁלְמַעְלָן וּמַתֵּן שְׁכָרָן שֶׁל כָּל אֶחָד וְאֶחָד וְאֶחָד (הראה לו את השכר שנועד לראויים לכך). אָמַר לוֹ מֹשֶׁה: רִבּוֹן הָעוֹלָמִים, זֶה הָאוֹצָר, שֶׁל מִי הוּא? אָמַר לוֹ: שֶׁל עֲמֵלֵי הַתּוֹרָה. וְהָאוֹצָר הַזֶּה שֶׁל מִי הוּא? אָמַר לוֹ: שֶׁל עוֹשֵׂי הַצְדָקָה. וְזֶה שֶׁל מִי הוּא? אָמַר לוֹ: שֶׁל שׁוֹמְרֵי מִצְוֹתִי. וְזֶה שֶׁל מִי הוּא? אָמַר לוֹ: לְמִי שָׁמַעֲשָׂיו נָאִים. וְאַחַר כָּךְ הֶרְאָה אוֹתוֹ אוֹצָר גָּדוֹל, אָמַר לוֹ מֹשֶׁה: רִבּוֹן הָעוֹלָמִים, וְזֶה שֶׁל מִי הוּא? אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: לְמִי שֶׁאֵין לוֹ מַעֲשִׂים (שאין לו מעשים טובים או זכויות), וַאֲנִי נוֹתֵן לוֹ מִן הָאוֹצָר הַזֶּה שֶׁל חִנָּם, שֶׁנֶּאֱמַר 'ְחַנּתִי אֶת אֲשֶׁר אָחֹן" (שם, יט) – אֲנִי נוֹתֵן לוֹ מֵאוֹצַר הַחִנָּם. וְכֵיוָן שֶׁבָּא לְבַקֵשׁ מִן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁיִּכָּנֵס לָאֶרֶץ, הָיָה מִתְחַנֵּן וְלֹא הָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְקַבְּלוֹ. אָמַר לוֹ מֹשֶׁה: רִבּוֹן הָעוֹלָמִים, אִם יִשׁ לִי מַעֲשִׂים, תֵּן לִי מִמַּעֲשֵׂי, וְאִם אֵין לִי מַעֲשִׂים וְלֹא זְכוּת, תֵּן לִי מֵאוֹתוֹ אוֹצָר שֶׁל חִנָּם שֶׁרָאִיתִי. אָמַר רַבִּי הוֹשַׁעְיָא: בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: יִכָּנֵס נָחָשׁ בְּבֵיתְךָ וְלֹא אָדָם! (מוטב שייכנס לביתך נחש מסוכן, ולא ייכנס אדם זר שיוכל לגלות כך את סודותיך). אִלּוּלֵי שֶׁהָיִיתִי מַרְאֶה לְךָ כָּל אוֹצְרוֹתַי, לֹא הָיִיתָ יוֹדֵעַ מָה יֵשׁ לִי.

המסר של המדרש הוא שהאוצר הזה של מתנת חינם הוא הגדול ביותר, דווקא משום שרוב בני האדם אינם משתמשים בו – האגו האנושי והגאווה גורמים לאדם לחשוב ש"מגיע לי" שכר על מעשיי, ולכן הוא מבקש מהאוצרות המוגדרים לפי זכויותיו. משה רבנו, למרות זכויותיו העצומות, לא תלה את בקשתו במעשיו הכבירים, אלא ביקש להיכנס לארץ דווקא מתוך אותו אוצר של חינם – בקשה שאינה תלויה בדבר אלא רק ברצונו הפשוט של ה' ("למען שמך הגדול").

בעקבות תפילת משה, אור החיים הקדוש מנסח ארבעה תנאים מתוך הפסוק "ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמור", כדי שהתפילה תתקבל: 1) 'ואתחנן' – האדם צריך להתפלל כעני הדופק על הפתח, מתוך ענווה מוחלטת. 2) 'אל ה" – פנייה לשם הוי"ה, מקור הרחמים, כדי לא לעורר את מידת הדין. 3) 'בעת ההיא' – לחפש את זמן התפילה הנכון, לבקש בעת רצון (למשל בחודשים טובים לעם ישראל כגון ניסן ואדר), כפי שמשה זיהה שזהו הזמן המתאים לאחר שכבש את סיחון ועוג. 4) 'לאמר' – שהתפילה תהיה מפורשת ומפורטת היטב, כדי שלא תתקבל בצורה הפוכה ממה שהתכוון האדם. על התנאי הזה מובא סיפור משעשע של חז"ל על אדם שהיה עייף מהדרך והתפלל לקב"ה שישלח לו חמור. מיד לאחר מכן עבר שם גוי שאתונו המליטה עיר קטן שלא יכול היה ללכת. הגוי הכריח את האדם לסחוב את העיר על כתפיו לאורך קילומטרים. האדם קיבל חמור, כפי שביקש, אך הוא לא פירש שהוא רוצה חמור לרכוב עליו… 

בנוסף לארבעת תנאים אלו, האר"י הקדוש מוסיף שתפילה אמיתית חייבת לנבוע מתוך אהבת ישראל וחיבור מוחלט אל הכלל – רק מתוך האחדות הזו התפילה יכולה לעלות למעלה ולפתוח שערי רצון, והיא אפקטיבית יותר מתפילת יחיד. זו הסיבה שבכל בקר לפני תפילת שחרית אנחנו אומרים בכוונה: "הֲרֵינִי מְקַבֵּל עָלַי מִצְוַת עֲשֶׂה שֶׁל: וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ, וַהֲרֵינִי אוֹהֵב כָּל אֶחָד מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּנַפְשִׁי וּמְאוּדִי". מאותה סיבה, בתפילת העמידה כל בקשותינו נאמרות בלשון רבים. 

למרות כל התנאים הללו והמאמץ הכביר של משה, ה' מסרב למשה להכנס לארץ. כאן חושף המדרש את מנהיגותו של משה: משה כבר פעל בתפילתו בעבר לביטול הגזרה על השמדת ישראל בחטא העגל, וכעת נאמר לו שהוא אינו יכול לבטל את שתי הגזרות גם יחד – או שהוא ייכנס לארץ ותבוטל הסליחה לעם ישראל, או שהוא לא ייכנס לארץ. משה, באהבתו האינסופית לעם ישראל העדיף את טובת הכלל. וזו לשון המדרש: אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: מֹשֶׁה, אֵין אַתָּה יוֹדֵעַ מָה לַעֲשׂוֹת, אַתָּה רוֹצָה לֶאֱחוֹז אֶת הַחֶבֶל בִּשְׁנֵי רָאשִׁין (בשני קצותיו) – אִם "אֶעְבְּרָה נָא" אַתָּה מְבַקֵשׁ לְקַיֵים (אם אתה רוצה להכנס לארץ), בַּטֵל "סְלַח נָא". וְאִם "סְלַח נָא" אַתָּה מְבַקֵשׁ לְקַיֵים (אם אתה רוצה שאסלח לעם), בַּטֵל "אֶעְבְּרָה נָא". אָמַר רַבִּי יְהוֹשָׁעַ בֶּן לֵוִי: כּיוָן שֶׁשָּׁמַע מֹשֶׁה רַבֵּינוּ כָּךְ, אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, יָמוּת מֹשֶׁה וּמֵאָה בַּיּוֹצֵא בּוֹ, וְלֹא תִּנָּזֶק מֵהֶם צִפּוֹרְנוֹ שֶׁל אֶחָד מֵהֶם!

חז"ל מוסיפים רובד נוסף לסירובו של ה' – על הפסוק "וַיִּתְעַבֵּר ה' בִּי לְמַעַנְכֶם וְלֹא שָׁמַע אֵלָי" הם אומרים: "למענכם – בשבילכם נעשה לי כך". כלומר, משמעות המילה "למענכם" אינה "בגללכם", שבאה להאשים את העם (בגללכם אני לא נכנס), אלא "לטובתכם" – הסירוב למשה רבנו נועד לשמש תמרור אזהרה נצחי לדורות, המלמד על קדושתה העצומה של א"י ועל חומרת הדין בה, כדי שהעם יבין שאין להקל ראש במצוות. 

המסר מפרשת ואתחנן הוא מסר עצום של נחמה והתחדשות. גם תפילה שלכאורה לא נענתה במלואה בעין גשמית, אינה הולכת לאיבוד – היא בונה בניין נצחי בשמיים ופועלת פעולות רוחניות כבירות שילוו את עם ישראל לדורות. הנביא ישעיהו אומר ""אַל-תִּירְאִי תּוֹלַעַת יַעֲקֹב" וחז"ל מסבירים: "מה כוחה של תולעת בפיה, כך ישראל כוחם בפיהם (בתפילה)". פרשת ואתחנן, הכוללת את חזרת עשרת הדיברות, מקבילה לעשרת המאמרות שבהם נברא העולם. קריאת פרשה זו מיד בשבת לאחר תקופת האבלות של חורבן תשעה באב מעניקה לנו את כח התחדשות הבריאה דווקא מתוך רגעי השפל והחורבן. זהו סוד הנחמה האמיתית: היכולת לברוא את העולם מחדש דרך כח הדיבור והתפילה. מתוך ידיעה זו אנו מתחילים את שבע שבתות הנחמה, מלאי אמונה בכוחנו להתחדש ולצמוח מחדש.