הפטרת שבת ראש חודש
כאשר ראש חודש חל בשבת קוראים הפטרה מיוחדת במקום הפטרת השבת הרגילה. הסיבה היא משום שלפי התורה, ראש חודש נמנה עם הימים המיוחדים בשנה – כבר בספר שמות, מצוות קידוש החודש היא הראשונה שניתנה לעם ישראל, סמוך ליציאת מצרים ובספר במדבר, בפרשת פנחס, יש מצווה לקרבן מוסף לראש חודש בפירוט קרבנות ציבור של השנה כולה, (וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם, תַּקְרִיבוּ עֹלָה לַיהוָה…). ועל כן, המפטיר קורא קודם את הפסוקים בפרשת פנחס (ולא פסוקים אחרונים מפרשת השבוע כבכל שבת רגילה) ואז ממשיך עם קריאת ההפטרה בספר ישעיהו פרק סו – הסיבה לבחירה בהפטרה זו היא הפסוק לפני האחרון בהפטרה: וְהָיָה, מִדֵּי-חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ, וּמִדֵּי שַׁבָּת, בְּשַׁבַּתּוֹ; יָבוֹא כָל-בָּשָׂר לְהִשְׁתַּחֲוֺת לְפָנַי, אָמַר יְהוָה – נרחיב בהמשך על הפסוק הזה.
ההפטרה היא הפרק החותם את ספר ישעיהו והיא מהווה מעין סכום קצר לכל ההטפות של נבואות ישעיהו בכל הספר כולו – היא כוללת את תמצית הלקח העולה מכל נבואות ישעיהו, ועל כן היא חותמת את הספר. בפרשה שני חלקים עיקריים: החלק הראשון בפרק סה שלפני ההפטרה, בו הנבואה מבטיחה שכר טוב לצדיקים לעומת הפורענות המובטחת לרשעים: הצדיקים יתענגו ויאכלו מטובה של א"י ואילו הרשעים ירעבו ויישמדו, ושמם יישאר לקללה. כמו כן, הנבואה מתארת בהפלגה מרובה את הנחמה המובטחת לישראל ולירושלים. כל הצער והייסורים ייעלמו, ויהא דומה כאילו נברא עולם חדש, עולם שכלו גילה ושמחה – בני האדם יחיו שנים רבות כימי הדורות הקדמונים, ובע"ח ישובו למצבם הקדום שבגן עדן לפני חטאו של אדם הראשון ויחדלו לטרוף (זְאֵב וְטָלֶה יִרְעוּ כְאֶחָד, וְאַרְיֵה כַּבָּקָר יֹאכַל-תֶּבֶן, וְנָחָשׁ, עָפָר לַחְמוֹ).
החלק השני של הפרשה הוא ההפטרה עצמה (פרק סו). ההפטרה פותחת בשאלה מליצית שמרמזת על כך שאין ביכולת האדם לבנות מקום שה' כביכול ישכון שם, ואין הוא רוצה קורבנות שהרשעים מקריבים לפניו, והוא עתיד להביא רעה על הרשעים האלה. הנבואה ממשיכה להבטחות נחמה ושלום לצדיקים, לישראל ולירושלים (פסוקים ה-יד) – התשועה לירושלים תהיה במהירות עצומה, ולפתע פתאום תהיה הארץ מלאה את עם ישראל, ויהיה הדבר דומה כאילו נולד העם מחדש בבת אחת. כל המתאבלים על ירושלים יזכו לשמח בטובה ולהנות מברכתה ומשלומה (שִׂמְחוּ אֶת-יְרוּשָׁלִַם וְגִילוּ בָהּ, כָּל-אֹהֲבֶיהָ; שִׂישׂוּ אִתָּהּ מָשׂוֹשׂ, כָּל-הַמִּתְאַבְּלִים עָלֶיהָ). הגויים יביאו את עושרם אל ירושלים, ויכבדו את עם ישראל. הצדיקים ישמחו כראותם את תשועת ה' לעבדיו ואת נקמתו באויביו. מכאן, הנבואה עוברת לתאור התגלות ה' באש להלחם באויביו, ובייחוד יכלה את העובדים עבודה זרה בטקסים מסתוריים ומתועבים (פסוקים טו-יז). בפסקה הבאה (יח-כא) הנבואה מבטיחה, שכל הגויים יכירו את כבוד ה' ויביאו את בני ישראל ממקומות גלויותיהם אל ירושלים, והדבר ייחשב להם כאלו הם מקריבים קרבן מנחה לה'. בסוף ההפטרה (פסוקים כב-כד) הנבואה מבטיחה לישראל שיהיו קיימים לעד ומתארת את הייעוד, שכל הבריות עתידים לבוא להשתחוות לפני ה', ובבואם, יראו בעיניהם את ענשם של הרשעים.
הפסוקים האחרונים בהפטרה מעניינים במיוחד, שכן הם מספקים הרחבות רעיוניות חשובות לראש חודש באחרית הימים:
כב כִּי כַאֲשֶׁר הַשָּׁמַיִם הַחֲדָשִׁים וְהָאָרֶץ הַחֲדָשָׁה אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה, עֹמְדִים לְפָנַי–נְאֻם-יְהוָה: כֵּן יַעֲמֹד זַרְעֲכֶם, וְשִׁמְכֶם. כג וְהָיָה, מִדֵּי-חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ, וּמִדֵּי שַׁבָּת, בְּשַׁבַּתּוֹ; יָבוֹא כָל-בָּשָׂר לְהִשְׁתַּחֲוֺת לְפָנַי, אָמַר יְהוָה.
פסוקים כב ו כג משתמשים בשורש 'חדש' בשני מובנים: בפסוק כב בהוראה הכללית: דבר או מצב שעדיין לא היה, ומדברים בו על שמים חדשים וארץ חדשה, דהיינו אחרית הימים, ובפסוק הבא משתמשים במלה חודש במובן המצומצם: תקופת ימים מסויימת. כשמחברים את שני המובנים רואים, שבכל חודש באחרית הימים, תתחדש ההכרה בה' בקרב כל בשר – אין הכוונה כפשוטו שכל איש ואיש יבוא בכל ראש חודש ובכל שבת ושבת, אלא הכונה, שראש חודש ושבת יהיו ימי השתחוויה ותפילה, ובני האדם יבואו מקצתם בחודש זה ומקצתם בחודש אחר. לעתיד לבוא, לא זו בלבד שלעתיד לבוא יאמינו הגויים בה' ויחוגו את ראש החודש, אלא גם יקיימו קצת מן המצות כגון עלייה לבית המקדש או חג הסוכות (כמתואר בספר זכריה) ואף ייענשו הגויים שלא יעלו לבית המקדש.
הפסוק האחרון בהפטרה קצת פחות סימפטי…"וְיָצְאוּ וְרָאוּ–בְּפִגְרֵי הָאֲנָשִׁים, הַפֹּשְׁעִים בִּי: כִּי תוֹלַעְתָּם לֹא תָמוּת, וְאִשָּׁם לֹא תִכְבֶּה, וְהָיוּ דֵרָאוֹן, לְכָל-בָּשָׂר" מתאר את עונשם של הרשעים, שכל מי שיבוא לבית המקדש יראה את פגרי האנשים שמתו בעונשו של ה' ושאש השריפה של גופתם (כדי להמית את התולעים בגופם) תבער זמן רב. תיאור זה מזכיר את מלחמת גוג ומגוג בנבואת יחזקאל ואת הקברים ההמוניים שיהיו באזור ירושלים. מאחר שנהוג שלא לסיים קריאה בדבר רע, כופלים את הפסוק שלפני האחרון (כמו גם בסוף תרי עשר, מגילת קהלת ואיכה).
