איכה של אחריות
פרשת דברים היא הפרשה הראשונה בספר דברים, שנקרא גם משנה תורה, האחרון בחמישה חומשי תורה. בפרשה זו מתחיל משה רבנו לשאת נאום ארוך אל בני ישראל, אשר נמשך לאורך כל ספר דברים, ומתאר את מסעם במדבר ואת החוקים והמצוות שעליהם לשמור בכניסתם לארץ ישראל.
את הפרשה אנו קוראים בשבת שלפני תשעה באב. לא במקרה העניקו חז"ל לשבת זו את השם "שבת חזון". על שם נבואת ישעיהו, ולא במקרה מהדהדת בפרשה גם המילה המזוהה יותר מכל עם תשעה באב – אֵיכָה.
משה אומר לעם: "אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם וְרִיבְכֶם" (דברים א', יב'). חז"ל קשרו פסוק זה עם שני פסוקים נוספים: "אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה קִרְיָה נֶאֱמָנָה"(ישעיהו א' כא') של הנביא ישעיהו ו- "אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד הָעִיר רַבָּתִי עָם" (איכה א', א') של הנביא ירמיהו. שלוש פעמים נאמרה המילה "איכה", ושלושתן משקפות תחנות שונות בחיי העם: אצל משה – אתגר, אצל ישעיהו – קלקול מוסרי, ואצל ירמיהו – חורבן.
אך ייתכן שיש כאן רובד עמוק יותר. פרשת דברים פותחת את נאומו האחרון של משה רבנו אשר לכאורה עוסק בעבר. משה חוזר לאירועים שהתרחשו לפני עשרות שנים. אולם עיון בדבריו מלמד שאין זו סקירה היסטורית גרידא. משה אינו רק מספר מה קרה, הוא מלמד כיצד עַם צריך לזכור את עברו כדי לבנות את עתידו.
כך למשל בחטא המרגלים. בספר במדבר עיקר הביקורת מופנית כלפי המרגלים שהוציאו את דיבת הארץ. ואילו בספר דברים משנה משה את מוקד הסיפור ומדגיש את אחריות העם כולו: "וְלֹא אֲבִיתֶם לַעֲלוֹת". משה אינו מחפש אשמים חדשים. ארבעים שנה חלפו. הוא מבקש שהדור החדש ילמד מן העבר וייקח אחריות על העתיד.
הרמב"ן מסביר שמשה מבקש להוכיח את ישראל בדרך שאינה מביישת אותם. זוהי תוכחה שמטרתה תיקון, לא האשמה. משה מלמד שמטרת הזיכרון איננה לפתוח פצעים אלא לרפא אותם.
זהו אחד הלקחים החשובים גם לימינו. קל מאוד לעסוק בשאלה מי אשם. קל למצוא את מי להאשים בכישלונות, במשברים ובמחלוקות. קשה הרבה לקחת אחריות וקשה לשאול מה מוטל על כל אחד מאיתנו לעשות כדי לתקן. הרב זקס כתב כי חברה בריאה נבנית כאשר אנשים עוברים מתרבות של האשמה לתרבות של אחריות. חברה אינה יכולה להתקדם אם כל צד משוכנע שכל הבעיות נוצרו בידי האחרים. העתיד נבנה כאשר כל אדם שואל מה חלקו שלו במצב ומה עליו לעשות כדי לסייע בתיקון. לכן, בחר משה לפתוח את נאומו דווקא במילה "אֵיכָה". זוהי אינה רק אנחת כאב על מצב קיים, אלא שאלה המופנית אל העם כולו: כיצד הגענו לכאן, ומה מוטל עלינו לעשות כדי לשנות את המציאות.
זהו עומקה האמיתי של המילה "אֵיכָה". אין זו רק זעקה של כאב, אלא שאלה מוסרית המופנית אל כל דור ודור. משה אינו שואל רק כיצד יוכל לשאת לבדו את טורח העם ומשאו, אלא כיצד הגיעה קהילה שנועדה להיות עם אחד למציאות של "טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם וְרִיבְכֶם". גם ישעיהו איננו מסתפק בקינה על מצבה של ירושלים, וגם ירמיהו איננו רק מתאר את החורבן. שלושתם שואלים למעשה את אותה שאלה: כיצד הגענו לכאן? אך לא פחות מכך – מה עלינו לעשות כדי לשנות את המציאות. זוהי גדולתה של היהדות. היא אינה מסתפקת באבל על העבר ואינה שוקעת בחיפוש אשמים. היא הופכת את הזיכרון לחשבון נפש ואת חשבון הנפש לאחריות. לפיכך, ה"אֵיכָה" של משה איננה רק אנחת כאב על מצב קיים; היא קריאה להתבוננות פנימית ולתיקון, הזמנה לכל אדם ולכל חברה לבחון את חלקם במציאות ולשאול כיצד ניתן לבנות עתיד טוב יותר.
משום כך אנו קוראים את פרשת דברים תמיד בשבת שלפני תשעה באב. לפני שאנו מתאבלים על החורבן, אנו נקראים לבחון את התהליכים שהובילו אליו. החורבן לא החל כאשר האויב עמד בשערי ירושלים, אלא הרבה קודם לכן, כאשר נחלשו האחריות ההדדית, האמון והמחויבות לטובת הכלל. תשעה באב איננו רק יום זיכרון למה שאבד, הוא גם יום של בירור מוסרי על מה שעלינו לבנות מחדש.
בתקופתנו, דברים אלו מקבלים משמעות מיוחדת. כאשר החברה מתפלגת למחנות, כל צד עלול לראות בעצמו את הפתרון ובאחר את הבעיה. במציאות כזו, הוויכוח מפסיק להיות אמצעי לבירור האמת והופך למאבק על זהות ועל כוח. זהו מצב מסוכן, משום שהוא מטשטש את היכולת לביקורת עצמית – אותה יכולת שבלעדיה אין צמיחה ואין תיקון. משום כך מלמד משה כי השאלה החשובה איננה מי אשם, אלא מי מוכן לקבל אחריות; לא מי יכופף את זולתו, אלא מי יתרום את חלקו לחיזוק הבית המשותף. זהו הלקח שהיה נכון ערב החורבן, והוא נכון לא פחות גם היום.
הייחוד של העם היהודי מעולם לא היה בכך שלא חטא או שלא נכשל. גדולתו הייתה ביכולתו ללמוד, לתקן ולהתחיל מחדש. מתוך החורבן צמחה תקווה ומתוך הגלות באה גאולה. זהו גם סוד קיומנו במשך הדורות: היכולת להפוך את ה"איכה" לשאלה של חשבון נפש, ואת חשבון הנפש לתיקון ולבנייה מחודשת.
שנזכה לשאת כולנו יחד באחריות לעתידו של העם היושב בציון, לדעת להתווכח מבלי להתפרק, לחלוק מבלי לשנוא, ולזכור שגם כאשר יש מחלוקות, גורלנו ועתידנו משותפים.