פרידתו של משה רבנו
השבת, עם סיומו של ספר דברים וחג שמחת תורה, אנו מסיימים את קריאת התורה ונפרדים מאבי הנביאים, משה רבנו. ברגעים האחרונים של ספר דברים, אנו מלווים את משה בצעדיו האחרונים – מסע פרידה מרגש שאין בו רק סיום של תקופה, אלא מורשת שלמה של הנהגה, אנושיות וחסד. רגע לפני שאנו גוללים את הספר חזרה לבראשית, זהו זמן להתבונן ברגעיו האחרונים של המנהיג הגדול, ולגלות כיצד גם בסופו מתגלה מלוא עוצמתה של דמותו.
הפרשה האחרונה בספר דברים מעניקה לו בסוף ימיו את התואר הנשגב: "אִישׁ הָאֱלֹהִים". תואר זה מעורר שאלה טבעית: כיצד יכול אדם להיות גם "איש" וגם "אלוקים"? המדרש (דברים רבה) פותח לנו צוהר להבנת השילוב הדואלי בדמותו של משה: "בְּשָׁעָה שֶׁהוּשְׁלַךְ לַיְאוֹר שֶׁל מִצְרַיִם (בתיבה) – אִישׁ, וּבְשָׁעָה שֶׁנֶּהְפַּךְ לְדָם (כשהיאור הפך לדם) – הָאֱ־לֹהִים". כלומר, בשעה שהושלך ליאור במצרים או ברח מפני פרעה היה "איש", נרדף ופגיע כבן-אדם, ובשעה שנהפך היאור לדם או שעלה לרקיע כדי לקבל את התורה, התבטא בו הפן האלוקי. הביוגרפיה היחידה שהתורה מציגה על משה בטרם התגלה אליו ה' בסנה מורכבת משלושה סיפורים בלבד: יציאתו לראות בסבלות אחיו, התערבותו להצלת המוכה, והושטת העזרה לבנות יתרו על פי הבאר. שלושת המעשים הללו מבטאים נשיאה בעול אחיו ואי-יכולת לעמוד מול עוול. מתוך אותה אכפתיות ורגישות אנושית גדל משה צעד אחר צעד, עד שזכה לחיבור העליון שבין אדם לאלוהיו. רבי אבין מוסיף ומדייק את ההרמוניה הזו: "מֵחֶצְיוֹ וּלְמַטָּה – אִישׁ, מֵחֶצְיוֹ וּלְמַעְלָה – הָאֱ־לֹהִים". משה חי בתווך שבין שמים לארץ, רגליו נטועות עמוק בעולם האנושי, אך ראשו מגיע השמימה.
איכות אנושית זו בלטה במיוחד בימיו האחרונים, ברגע הפרידה מן העם. בפרשת וילך, על הפסוק "וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה", חז"ל אומרים כי משה לא זימן את העם אליו בטקס רשמי, אלא הלך בעצמו בין מאהלי השבטים מתוך ענוות עצומה כדי להיפרד מכל אדם באופן אישי. באותם רגעים, משה אומר להם: "לֹא אוּכַל עוֹד לָצֵאת וְלָבוֹא" – רש"י, בעקבות המדרש, מסביר שבאותה שעה "נסתמו ממנו מעיינות החכמה". חשיפת החולשה הזו לא נבעה מאובדן כוחות פיזי, אלא מתוך דאגה עמוקה לעמו – משה בחר להעמיד את עצמו בצל עוד בחייו, כדי לעודד את העם, לנחם אותם על פטירתו, ולהקל על העברת שרביט ההנהגה ליהושע.
לצד העברת ההנהגה סמוך לפטירתו, התרחש מעמד מרגש של מחילה הדדית. חז"ל אומרים שמשה, שהרבה להוכיח את העם במהלך השנים, ביקש מהם סליחה על הצער שגרם להם, והעם בתגובה ביקשו את סליחתו על הכעסים והטורח שהטריחו אותו במדבר. מתוך הלב המפוייס הזה, התפנה משה לברך את בני ישראל. הוא הקדיש ברכה מיוחדת לכל שבט ושבט בנפרד, ולבסוף איחד את כולם בברכה אחת כוללת שחיברה את כל פלגי האומה.
דווקא בתוך רגעי הברכה הללו, חז"ל אומרים שמלאך המוות הופיע כדי ליטול את נשמתו. המדרש מתאר כיצד משה עמד מולו בעוז רוח: וְזֹאת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי מוֹתוֹ. מַהוּ לִפְנֵי מוֹתוֹ? רַבָּנָן אָמְרֵי (חכמנו אמרו): מֶה עָשָׂה משֶׁה? נָטַל אֶת מַלְאַךְ הַמָּוֶת וְהִשְּׁלִיכוֹ לְפָנָיו, וְהָיָה מְבָרֵךְ הַשְּׁבָטִים, כָּל אֶחָד וְאֶחָד לְפִי בִּרְכָתוֹ. אָמַר רַבִּי מֵאִיר, הָלַךְ מַלְאַךְ הַמָּוֶת אֵצֶל משֶׁה וְאָמַר לוֹ, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׁלָחַנִּי אֶצְלְךָ שֶׁאַתָּה מִסְתַּלֵּק בַּיּוֹם הַזֶּה. אָמַר לוֹ משֶׁה: לֵךְ מִכָּאן, שֶׁאֲנִי מְבַקֵּשׁ לְקַלֵּס (לשבח) לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. בָּא אֶצְלוֹ פַּעַם שְׁנִיָּה – מֶה עָשָׂה משֶׁה? הִזְכִּיר עָלָיו שֵׁם הַמְפֹרָשׁ וּבָרַח. כֵּיוָן שֶׁבָּא אֶצְלוֹ פַּעַם שְׁלִישִׁית, אָמַר: הוֹאִיל וּמִן הַשֵּׁם הוּא (רצון ה' שאני אמות), צָרִיךְ אֲנִי לְצַדֵּק עָלַי אֶת הַדִּין, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (בשירת האזינו): 'הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ' (מעשיו של ה' צודקים). משה מקבל עליו את הדין שעליו למות.
כאשר הגיעה השעה לפטירתו, מתאר המדרש מעמד מרגש במיוחד: סוֹף רֶגַע (כשהגיע זמנו של משה למות) יָצְתָה (יצאה) בַּת קוֹל וְאָמְרָה: הִגִּיעַ סוֹף מִיתָתֶךָ. אָמַר משֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! זְכֹר אוֹתוֹ הַיּוֹם שֶׁנִּגְלֵיתָ עָלַי בַּסְנֶה וְאָמַרְתָּ לִי 'לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל פַּרְעֹה וְהוֹצֵא אֶת עַמִּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם'. זְכֹר אוֹתוֹ הַיּוֹם שֶׁהָיִיתִי עוֹמֵד עַל הַר סִינַי אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה, בְּבַקָּשָׁה מִמְּךָ, אַל תִּמְסְרֵנִי בְּיַד מַלְאַךְ הַמָּוֶת. יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה לוֹ: אַל תִּתְיָרֵא, אֲנִי בְּעַצְמִי מְטַפֵּל בְּךָ וּבִקְבוּרָתֶךָ.
בְּאוֹתָהּ שָׁעָה עָמַד משֶׁה וְקִדֵּשׁ עַצְמוֹ כַּשְֹּׂרָפִים, וְיָרַד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִשְּׁמֵי שָׁמַיִם הָעֶלְיוֹנִים לִטֹּל נִשְׁמָתוֹ שֶׁל משֶׁה, וּשְׁלשָׁה מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת עִמּוֹ: מִיכָאֵל וְגַבְרִיאֵל וְזַגְזָגְאֵל. מִיכָאֵל הִצִּיעַ מִטָּתוֹ שֶׁל משֶׁה, וְגַבְרִיאֵל פֵּרַס בֶּגֶד שֶׁל בּוּץ מְרַאֲשׁוֹתָיו, וְזַגְזָגְאֵל מַרְגְּלוֹתָיו. מִיכָאֵל מִצַּד אֶחָד, וְגַבְרִיאֵל מִצַּד אֶחָד. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה: משֶׁה, הַשְׁקֵף עֵינֶיךָ זֶה עַל גַּב זֶה, וְהִשְׁקִיף עֵינָיו זֶה עַל גַּב זֶה. אָמַר לוֹ: הַנַּח יָדְךָ עַל הֶחָזֶה, וְהִנִּיחַ יָדוֹ עַל הֶחָזֶה. אָמַר לוֹ: הַקֵּף רַגְלֶיךָ זֶה עַל גַּב זֶה, הִקִּיף רַגְלָיו זֶה עַל גַּב זֶה.
בְּאוֹתָהּ שָׁעָה קָרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַנְּשָׁמָה מִתּוֹךְ גּוּפוֹ, אָמַר לָהּ: בִּתִּי, מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה קְצַבְתִּיךְ הֱיוֹתֵךְ בְּגוּפוֹ שֶׁל משֶׁה, עַכְשָׁו הִגִּיעַ קִצֵּךְ לָצֵאת, צְאִי אַל תְּאַחֲרִי. אָמְרָה לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, יוֹדַעַת אֲנִי שֶׁאַתָּה אֱלֹהַּ כָּל הָרוּחוֹת וְכָל הַנְּפָשׁוֹת, נֶפֶשׁ הַחַיִּים וְהַמֵּתִים מְסוּרִין בְּיָדֶךָ, וְאַתָּה בְּרָאתַנִי, וְאַתָּה יְצַרְתַּנִי, וְאַתָּה נְתַתַּנִי בְּגוּפוֹ שֶׁל משֶׁה מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה, וְעַכְשָׁו יֵשׁ גּוּף טָהוֹר בָּעוֹלָם יוֹתֵר מִגּוּפוֹ שֶׁל משֶׁה?! שֶׁלֹא נִרְאָה בּוֹ רוּחַ סְרוּחָה מֵעוֹלָם, וְלֹא רִמָּה וְתוֹלֵעָה, לָכֵן אֲנִי אוֹהֶבֶת אוֹתוֹ וְאֵינִי רוֹצָה לָצֵאת מִמֶּנּוּ. אָמַר לָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: נְשָׁמָה, צְאִי, אַל תְּאַחֲרִי, וַאֲנִי מַעֲלֶה אוֹתָךְ לִשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם הָעֶלְיוֹנִים, וַאֲנִי מוֹשִׁיבֵךְ תַּחַת כִּסֵּא כְבוֹדִי אֵצֶל כְּרוּבִים וּשְׂרָפִים וּגְדוּדִים.
בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נְשָׁקוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְנָטַל נִשְׁמָתוֹ בִּנְשִׁיקַת פֶּה, וְהָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בּוֹכֶה: 'מִי יָקוּם לִי עִם מְרֵעִים, מִי יִתְיַצֵּב לִי עִם פֹּעֲלֵי אָוֶן' (מי יסייע לי להלחם עם עושי עוול? תהלים צד), וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ אוֹמֵר: 'וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמשֶׁה'. שָׁמַיִם בּוֹכִין וְאוֹמְרִים: 'אָבַד חָסִיד מִן הָאָרֶץ' (מיכה ז). אֶרֶץ בּוֹכָה וְאוֹמֶרֶת: 'וְיָשָׁר בָּאָדָם אָיִן' (מיכה ז). וּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת אוֹמְרִים: 'צִדְקַת ה' עָשָׂה' (דברים לג), וְיִשְׂרָאֵל הָיוּ אוֹמְרִים: 'וּמִשְׁפָּטָיו עִם יִשְׂרָאֵל'. אֵלּוּ וָאֵלּוּ הָיוּ אוֹמְרִים: 'יָבוֹא שָׁלוֹם, יָנוּחוּ עַל מִשְׁכְּבוֹתָם, הֹלֵךְ נְכֹחוֹ' (ישעיה נז) וכן: 'זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה' (משלי י). וְנִשְׁמָתוֹ לְחַיֵּי עוֹלָם הַבָּא, אָמֵן כֵּן יְהִי רָצוֹן – בָּרוּךְ ה' לְעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן.
קבורתו של משה בידי הקב"ה מהווה סגירת מעגל מופלאה של חסד – הגמרא במסכת סוטה מלמדת אותנו כי "תורה, תחילתה גמילות חסדים, וסופה גמילות חסדים". כשם שהתורה נפתחת במעשה חסד שבו הקב"ה מלביש את אדם וחווה בגן עדן, כך היא מסתיימת בחסד האלוקי של קבורת משה רבנו בידי ה'. חיבור זה בא לידי ביטוי גם באות הראשונה של התורה, אות ב' של "בְּרֵאשִׁית", ובאות האחרונה, אות ל' של "לְעֵינֵי כָל יִשְׂרָאֵל" – המצטרפות יחד למילה "לֵב". לב טוב, רגישות וחסד, הם התמצית של תורת משה ושל דמותו, מסר נצחי המלווה את עמנו בכל הדורות. חזק חזק ונתחזק.
מוקדש לע"נ נינה בת רומנה ז"ל