אמנות התוכחה
השבת אנו מתחילים חומש דברים, ובפנינו נפרש מעמד מיוחד של פרידה וחשבון נפש של משה רבנו. קשה שלא להתפעל מהמהפך העצום שעבר על משה רבנו – כמי שבתחילת שליחותו העיד על עצמו "לא איש דברים אנכי", עומד כעת מול העם כולו ונושא נאום פרידה ארוך ומרהיב במשך 37 ימים! – מ א' בשבט עד ליום פטירתו ב ז' באדר.
חז"ל מכנים את חומש דברים בשם "משנה תורה", משום שהוא מהווה מעין חזרה על התורה וקורות בנ"י במדבר (משנה מלשון שינון, חזרה). הגאון מווילנא מוסיף ואומר כי ספר דברים מהווה בבואה של שלושת החומשים הקודמים, כאשר הוא נחלק לשלושה חלקים מבניים המקבילים לשלוש הפעמים שבהן מוזכר עצם דיבורו של משה בפתיחת הספר: 1) מפרק א' הנפתח במילים "אֵלֶּה הַדְּבָרִים" ועד פרק ד', המקביל לפתיחת ספר שמות ("וְאֵלֶּה שְׁמוֹת"), ועניינו תוכחה וחשבון נפש היסטורי של העם במדבר, המהווה סיכום לאירועים בספר שמות. 2) מפרק ה' עד כ"ז, הפותח במילים "וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל", בדומה לפתיחת ספר ויקרא ("וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה"), ומוקדש לשיחזור ופירוט של מערך המצוות בספר ויקרא. 3) מפרק כ"ז ועד סוף דברים, הפותח במילים "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה וְהַכֹּהֲנִים", המקבילה לפתיחת ספר במדבר ("וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה") ועוסק בברכות ובקללות, המהווה סיכום למסעות ולניסיונות של עם ישראל המתוארים בספר במדבר.
ברובד הסוד, המונח "משנה" מורכב מאותיות שמו של משה בתוספת האות נ', כאשר ה-נ' מייצגת את שער החמישים של ספירת הבינה, המכונה בפי המקובלים "עלמא דחירות" (עולם החירות). כלומר, דבריו של משה רבנו נובעים ממקור רוחני עליון ביותר, המקושר לחירות מוחלטת: משה פועל כ"משנה למלך" – עבד נאמן שמבטל את רצונו הפרטי באופן מוחלט בפני רצון הבורא (חירות פנימית מוחלטת ללא אגו) והופך את הדיבור האישי שלו לתורה נצחית.
מתוך המדרגה הזו פותח משה את נאומו, כאשר הפסוק הראשון בפרשה נראה במבט שטחי כרשימה גיאוגרפית סתמית של מקומות: אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל-כָּל-יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, בַּמִּדְבָּר, בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף, בֵּין-פָּארָן וּבֵין-תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב. אולם המדרש (ספרי) מגלה לנו שמדובר בתוכחה נוקבת לעם תוך שימוש במקומות כמעין מפת זיכרון של חטאי העם: 'אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה' – וְכִי לֹא נִתְנַבֵּא מֹשֶׁה אֶלָּא אֵלּוּ בִּלְבַד? וַהֲלֹא הוּא כָּתַב כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים לא כב): "וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת"! מַה תַּלְמוּד לוֹמַר אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה? מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ דִּבְרֵי תוֹכָחוֹת.
'אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל' – מְלַמֵּד שֶׁכְּנָסָם מֹשֶׁה מִגְּדוֹלָם וְעַד קְטַנָּם וְאָמַר לָהֶם: הֲרֵינִי מוֹכִיחֲכֶם!
'בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן' – מְלַמֵּד שֶׁהוֹכִיחָם עַל מַה שֶּׁעָשׂוּ בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן.
'בַּמִּדְבָּר' – מְלַמֵּד שֶׁהוֹכִיחָם עַל מַה שֶׁעָשׂוּ בַּמִּדְבָּר (שֶׁאָמְרוּ "מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר").
'בָּעֲרָבָה' – מְלַמֵּד שֶׁהוֹכִיחָם עַל מַה שֶּׁעָשׂוּ בְּעַרְבוֹת מוֹאָב (שֶׁחָטְאוּ בְּבַעַל פְּעוֹר בְּשִּׁטִּים בְּעַרְבוֹת מוֹאָב).
'מוֹל סוּף' – מְלַמֵּד שֶׁהוֹכִיחָם עַל מַה שֶּׁהִמְרוּ בְיַם סוּף בְּבוֹאָם לְיַם סוּף, שֶׁאָמְרוּ "הֲמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם", וְכֵן בְּנָסְעָם מִתּוֹךְ הַיָּם, שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים ק"ו) "וַיַּמְרוּ עַל יָם בְּיַם סוּף".
'בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן' – אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: חָזַרְנוּ עַל כָּל הַמִּקְרָא וְלֹא מָצִינוּ מָקוֹם שֶׁשְּׁמוֹ תֹּפֶל וְלָבָן, אֶלָּא הוֹכִיחָן עַל הַדְּבָרִים שֶׁתָּפְלוּ עַל הַמָּן, שֶׁהוּא לָבָן, שֶׁאָמְרוּ (במדבר כ"א) "וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל", וְעַל מַה שֶּׁעָשׂוּ בְמִדְבַּר פָּארָן עַל יְדֵי הַמְרַגְּלִים.
'וַחֲצֵרֹת' – בְּמַחְלָקְתּוֹ שֶׁל קֹרַח. דָּבָר אַחֵר, אָמַר לָהֶם: הָיָה לָכֶם לִלְמֹד מִמַּה שֶּׁעָשִׂיתִי לְמִרְיָם בַּחֲצֵרוֹת בִּשְׁבִיל לָשׁוֹן הָרָע, וְאַתֶּם נִדְבַּרְתֶּם בַּמָּקוֹם. אִם לְמִרְיָם הַצַּדֶּקֶת לֹא נָשָׂאתִי לָהּ פָּנִים בַּדִּין, קַל וָחוֹמֶר לִשְׁאָר בְּנֵי אָדָם.
'וְדִי זָהָב' – הוֹכִיחָן עַל הָעֵגֶל שֶׁעָשׂוּ בִּשְׁבִיל רֹב זָהָב שֶׁהָיָה לָהֶם. אָמַר לָהֶם: הָא וִתְּרָה! (הנה זו. כלומר, זה החטא שכבר הגדיש את הסאה). כָּל מַה שֶּׁעֲשִׂיתֶם – מַעֲשֵׂה עֵגֶל קָשֶׁה עָלַי מִן הַכֹּל. הָיָה רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְאֶחָד שֶׁעָשָׂה לַחֲבֵרוֹ צָרוֹת הַרְבֵּה. בָּאַחֲרוֹנָה הוֹסִיף לוֹ צָרָה אַחַת, אָמַר לוֹ: הָא וַתְּרָה! כָּל מַה שֶּׁעָשִׂיתָה לִי – זוֹ קָשָׁה עָלַי יוֹתֵר מִן הַכֹּל. כָּךְ אָמַר לָהֶם הַמָּקוֹם לְיִשְׂרָאֵל: הָא וַתְּרָה! כָּל מַה שֶּׁעֲשִׂיתֶם – מַעֲשֵׂה עֵגֶל קָשֶׁה עָלַי יוֹתֵר מִן הַכֹּל.
משה אם כן משתמש בשיטת האסוציאציה במקום להטיח את האשמה ישירות – הוא מציין שמות של מקומות המעוררים בשומעים את הזיכרון של החטא באותו מקום. מדוע משה בוחר לדבר ברמזים? רש"י מסביר: לְפִי שֶׁהֵן דִּבְרֵי תוֹכָחוֹת, וּמָנָה כָאן כָּל הַמְּקוֹמוֹת שֶׁהִכְעִיסוּ לִפְנֵי הַמָּקוֹם בָּהֶן, לְפִיכָךְ סָתַם אֶת הַדְּבָרִים וְהִזְכִּירָם בְּרֶמֶז מִפְּנֵי כְבוֹדָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל. משה מלמד אותנו שיעור חשוב בכבוד הבריות: גם כשהביקורת נחוצה והכרחית, אין לפגוע בכבודו של האדם או להשפיל אותו.
האמנות של התוכחה מנחה את משה לא רק באופן שבו הוא מוכיח, אלא גם בעיתויה. משה בוחר להשמיע את דברי התוכחה הללו דווקא סמוך למיתתו, כשהוא הולך בעקבותיו של יעקב אבינו שחיכה גם הוא לימיו האחרונים כדי להוכיח את בניו. תוכחה ברגע הפרידה מנקה כל חשד ליצר נקמה או רצון לקנטר, ומבהירה שמדובר ברצון טהור להיטיב. שלמה המלך מתמצת את אמנות התוכחה בפסוק במשלי: "אַל תּוֹכַח לֵץ פֶן יִשְׂנָאֶךָ, הוֹכַח לְחָכָם וְיֶאֱהָבֶךָ" (משלי ט). בפשט הדברים, אדם צריך להכיר מי העומד מולו ואת מי הוא מוכיח – אם עומד מולו לץ, הוא לא יהיה מוכן לקבל את התוכחה (וישנא את המוכיח), אולם אם הוא אדם חכם המעוניין ללמוד ולהשתפר, הוא יבין שהתוכחה לטובתו, ויאהב את המוכיח. ברובד עמוק יותר, ניתן לפרש את הפסוק אחרת: כשבאים להוכיח אדם, לא רצוי לתת לו תחושה שהוא לץ וחסר ערך, משום שהוא מיד יתגונן ולא יקשיב. הדרך הנכונה היא להראות לו כמה הוא חכם ונבון ("איך אדם חכם כמוך עושה כך וכך") ורק אז יש סיכוי שהוא יקבל את התוכחה.
פרשת דברים מלווה אותנו תמיד בשבת שלפני תשעה באב, בעיצומם של ימי בין המצרים. חז"ל מלמדים אותנו ש"לא חרבה ירושלים, אלא בשביל שלא הוכיחו זה את זה". חורבן הבית נבע מכך שאנשים התעלמו זה מזה ולא ידעו כיצד להוביל לתיקון מתוך אכפתיות וערבות הדדית. עם זאת, התוכחה מציבה בפנינו אתגר מורכב: חוסר תוכחה מוביל לחורבן, אך תוכחה שאינה נובעת מאהבה ומכבוד עלולה להזיק ולהחריב לא פחות. משה מלמד אותנו כי הדרך לתוכחה מאוזנת עוברת דרך ההכרה בערך השומע (את הבקורת), ונובעת מתוך אהבה כנה ומסירות. שנדע תמיד להוכיח באהבה ושנזכה בע"ה לראות את הקמת הבית השלישי במהרה בימנו, אמן.