להודות על המובן מאליו
"וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ". יש רגעים שבהם הברכה הגדולה ביותר בחיינו הופכת כמעט בלתי נראית. לא מפני שאיבדנו אותה, אלא מפני שהתרגלנו אליה. אנו מתרגלים לבית, למשפחה, לבריאות, לחברים, לפרנסה, ואפילו לדברים שבעבר התפללנו וזכינו להם. מה שהסב לנו התרגשות ושמחה הופך עם הזמן לחלק משגרת החיים.
פרשת כי תבוא נכתבה בדיוק כנגד הסכנה הזאת. מצוות הביכורים שמובאת בפרשה מלמדת כי דווקא ברגעי הצלחה ושפע, כאשר האדם זוכה ליהנות מפירות עמלו, יושב בארצו ורואה ברכה במעשיו, עליו לעצור לרגע. התורה מבקשת ממנו להתבונן מחדש בחייו, לזכור מנין באה הברכה שבידיו, ולהודות עליה. בכך היא מחנכת אותנו שלא לקבל את הטוב כמובן מאליו, אלא לראות בו מתנה המחייבת הכרת תודה.
החקלאי היהודי יורד לשדהו, מבחין בפרי הראשון שהבשיל, מסמן אותו וממתין עד שיוכל להביאו לירושלים. כאשר הוא מגיע לבית המקדש, הוא אינו רק מניח את הביכורים לפני המזבח, אלא גם אומר דברים ומספר את סיפורה של האומה כולה: "אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי, וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה… וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם… וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת". ואז הוא חותם במילים: "וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי ה' ". דווקא ברגע ההצלחה האישית, התורה מלמדת אותו לזכור שהברכה שבידיו היא חלק מסיפור גדול ממנו.
לכאורה הדבר תמוה. מדוע בשעה החגיגית שבה אדם זוכה ליהנות מפירות עמלו, התורה מבקשת ממנו לחזור אל ירידת יעקב למצרים, אל השעבוד, אל הסבל ואל הגאולה? מדוע לא להתרכז בשפע של ההווה?
התורה מבקשת ללמד אותנו יסוד גדול בחיי האדם: הסכנה הגדולה ביותר אינה העוני אלא ההרגל. לא המחסור אלא השגרה. כל עוד אדם נאבק להשיג דבר מה, הוא מעריך אותו. אך לאחר שהוא זוכה בו, הוא עלול להתחיל לראות בו דבר מובן מאליו. כך הדבר בפרנסה, במשפחה, בבריאות, במדינה. מה שהיה פעם מקור להתרגשות הופך לשגרת היום־יום.
הרב זקס נהג לומר כי" היות יהודי פירושו להודות". בעיניו, לא במקרה שמו של העם היהודי קשור להודיה. היהדות מתחילה לא במה שחסר לנו אלא במה שכבר קיבלנו. היא מלמדת אותנו לראות את הברכה לפני שאנו מבקשים ברכות נוספות.
הכרת הטוב אינה רק מידה יפה שבין אדם למקום או בין אדם לחברו. היא דרך לראות את העולם. הרב זקס הדגיש פעמים רבות כי אחת הסכנות של תרבות השפע היא הנטייה להתמקד במה שאין לנו במקום במה שכבר זכינו לקבל. התורה מציעה גישה אחרת: לעצור, להתבונן ולהכיר תודה.
לדעתי, זהו אחד האתגרים הגדולים של החברה הישראלית כיום. אנו חיים בתוך מציאות רבת אתגרים ורבת מחלוקות, ולכן טבעי להתמקד במה שמדאיג אותנו. אולם דווקא משום שאנו חיים את הנס של הקמת מדינת ישראל יום אחר יום, אנו עלולים להפסיק להתפעל ממנו. פרשת כי תבוא מזכירה לנו שהיכולת לראות את הברכה אינה פחות חשובה מן היכולת להתמודד עם הקשיים. הכרת הטוב איננה בריחה מן המציאות אלא התבוננות מלאה בה: לראות את החסר, אך גם את מה שיש, להכיר בסכנות, אך גם להעריך את ההישגים, לשאוף לתקן, אך לא לשכוח להודות.
זהו אולי גם פשרו של הפסוק בהמשך הפרשה: "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל". דווקא המילים "מרוב כל" מתחברות למצוות הביכורים שבה פתחנו. לעיתים דווקא כאשר יש לאדם שפע, הוא חדל להבחין בו ולהכיר עליו טובה. מה שהיה פעם ברכה הופך בעיניו למובן מאליו. התורה מזכירה לנו שהאתגר איננו רק לזכות בטוב, אלא גם לשמור על היכולת לראות אותו, לשמוח בו ולהודות עליו.
נוסיף כי אין זו מקריות שפרשת כי תבוא נקראת תמיד סמוך לראש השנה. לפני שאנו מבקשים על השנה החדשה, התורה מזכירה לנו לעצור ולהודות על השנה החולפת.
לסיכום, פרשת כי תבוא מלמדת כי הכרת הטוב אינה רק תגובה לברכה אלא תנאי לשימורה. מצוות הביכורים מבקשת מאיתנו לעצור בתוך השגרה, להביט מחדש במתנות שניתנו לנו ולא לקבל דבר כמובן מאליו. דווקא היכולת להודות על מה שיש, לראות את הטוב ולהוקיר אותו, היא המאפשרת לנו לשמור על שמחה, על תקווה ועל תחושת שליחות. ברוח דבריו של הרב יונתן זקס, "להיות יהודי פירושו להודות", ועל כן הכרת הטוב אינה רק מידה טובה אלא חלק מהותי מזהותנו ומחיינו.
בימים אלו, לקראת השנה החדשה, אציע שכל אחד מאיתנו יקבל על עצמו לעצור מדי פעם בתוך מרוץ החיים, להתבונן בברכות שכבר ניתנו לו, ולהביע עליהן תודה. תודה למשפחה, לחברים, לקהילה, למדינה ולכל מי שמרבה טוב סביבנו. מתוך הכרת הטוב צומחת גם המחויבות להוסיף טוב: לגלות יותר סבלנות, יותר ערבות הדדית, יותר אכפתיות ויותר אחריות אישית.
יהי רצון שנדע לראות את הברכה, להודות עליה, ומתוך כך גם להיות ברכה לאחרים.