וזאת הברכה – לזכור, להמשיך ולהתחיל מחדש
בשמחת תורה תורה נקרא את פרשת וזאת הברכה, הפרשה האחרונה בתורה. נלווה את משה רבנו ברגעיו האחרונים, נקרא על לכתו מן העולם הזה ונסיים את התורה במילים "לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל". מיד לאחר מכן ונתחיל מחדש בספר בראשית "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים".
יש ברגע הזה רעיון יהודי עמוק: אנחנו יודעים לסיים, אבל איננו נשארים בסוף. אנחנו זוכרים את מה שהיה ומתחילים מחדש.
פרשת וזאת הברכה היא פרשת הפרידה ממשה. אחרי ארבעים שנות הנהגה, משה רבנו שהוציא את ישראל ממצרים, קיבל את התורה והוביל את העם במדבר, עומד מול הארץ שאליה ביקש להגיע ויודע שלא ייכנס אליה.
ובכל זאת, מילותיו האחרונות אינן מילים של אכזבה או של מרירות. הן מילות ברכה: "וְזֹאת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי מוֹתוֹ".
הרב יונתן זקס הרבה לכתוב על משה כמופת למנהיגות. מנהיג גדול, אינו נמדד רק במה שהשיג בעצמו, אלא ביכולתו להכין אחרים להמשיך אחריו. משה יודע שהמסע גדול ממנו. הוא לא יגיע אל היעד, אבל העם יגיע. לכן הוא אינו נאחז בעבר אלא מברך את הדור שימשיך את הדרך.
יש כאן מסר שנוגע לכולנו. כל דור מקבל משהו מן הדורות שקדמו לו – מסורת, ערכים, זיכרונות, משפחה, קהילה ומדינה. אף אחד מאיתנו לא התחיל את הסיפור, ואף אחד גם לא יסיים אותו. אנחנו מקבלים אותו לזמן מה, מוסיפים לו את החלק שלנו ומעבירים אותו הלאה.
מאז שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, היום הזה נושא עבורנו משמעות נוספת. חג שהיה מזוהה יותר מכל עם ריקודים, שמחה והקפות הפך באותו בוקר לקשה ביותר בתולדות מדינת ישראל. משפחות איבדו את יקיריהן, יישובים נפגעו, חיילים ואזרחים יצאו להגן על הבית, וחייהם של רבים כל כך השתנו באחת. לצד השבר הנורא גילינו שוב כוחות עצומים בחברה הישראלית – גבורה, התנדבות, מסירות וערבות הדדית. אנשים מכל חלקי החברה התייצבו זה לצד זה והזכירו לנו, דווקא ברגע הקשה ביותר, עד כמה עמוק הקשר בינינו.
למנהג לסיים את התורה ומיד להתחיל אותה מחדש משמעות עמוקה. להתחיל מחדש אין פירושו לשכוח. היהדות אינה מבקשת מאיתנו למחוק את הכאב כדי להמשיך הלאה. להפך, היא מלמדת אותנו לזכור, לתת מקום לאובדן, ובכל זאת לא לתת לאסון לומר את המילה האחרונה.
הרב זקס כתב פעמים רבות על התקווה היהודית לא כאמונה נאיבית שהכול יהיה טוב, אלא כבחירה אנושית לפעול כדי שהמציאות תהיה טובה יותר. יש הבדל בין אופטימיות לבין תקווה: האופטימיות מצפה שהדברים ישתפרו, התקווה מטילה עלינו אחריות להיות שותפים בשיפורם.
והאתגר שלנו עכשיו הוא לקחת משהו מאותה תחושת שותפות גם אל השגרה. לא להסכים על הכול – זה כנראה לעולם לא יקרה – אלא לדעת שגם בתוך מחלוקת אנחנו נשארים חלק מעם אחד ומבית משותף אחד.
כעת, אנחנו עומדים בפני תקופה שבה השיח הציבורי צפוי להתחדד, המחלוקות בינינו בוודאי יקבלו מקום מרכזי יותר. דווקא אז יהיה עלינו לזכור שהיכולת לחלוק היא חלק מחברה דמוקרטית, אבל כך גם היכולת לקבל את האחר, להקשיב לו ולכבד אותו גם כשאיננו מסכימים איתו. אסור לנו חס ושלום לאבד את תחושת הגורל המשותף בגלל מחלוקת, חשובה ככל שתהיה. אנחנו רשאים לבחור אחרת, לחשוב אחרת ולהאמין בדברים שונים – אבל עלינו להיזהר שהוויכוח על הדרך לא יגרום לנו לשכוח שאנחנו הולכים בה יחד.
משום כך מרגשות כל כך המילים האחרונות בתורה :"לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל". התורה אינה מסתיימת ביחיד אלא בכלל, ומיד לאחר מכן אנחנו חוזרים יחד אל "בראשית".
משה מסיים את דרכו והעם ממשיך. התורה מסתיימת ומתחילה מחדש. וגם אנחנו נדרשים לדעת לשאת את מה שהיה, מבלי לוותר על מה שעוד יכול להיות.
מי ייתן ובשמחת תורה הזאת נדע לזכור וגם לשמוח, לכאוב וגם לקוות, לשמור על המשותף לנו בתוך המחלוקות, ולהמשיך יחד לכתוב את הסיפור של העם היהודי במדינתו.