מהאזינו ליום הכיפורים – להקשיב, לזכור ולקחת אחריות
בשבת נקרא את פרשת האזינו, ולמחרת יום הכיפורים. בין שירתו האחרונה של משה לבין היום הקדוש ביותר נוצר חיבור עמוק: שניהם מזמינים אותנו לעצור, להקשיב, להביט בכנות על הדרך שעשינו ולבחור כיצד נרצה להמשיך מכאן.
משה רבנו עומד בסוף חייו. ארבעים שנה הוא דיבר אל העם, לימד, הנהיג, הוכיח וניחם. כעת, רגע לפני פרידתו, הוא בוחר להשאיר לעם ישראל שירה שתלווה אותו גם בדורות שבהם משה כבר לא יהיה לצדו. והיא נפתחת במילה אחת שיש בה אולי את כל ההכנה הדרושה ליום הכיפורים: "הַאֲזִינוּ".
לפני שמדברים – יש להקשיב. לפני שמבקשים סליחה – יש להקשיב למי שפגענו בו. לפני שאנחנו ממהרים להסביר מדוע צדקנו – יש לנסות לשמוע גם את הצד האחר. ולפני שאנחנו מבקשים מהקב"ה שיקשיב לתפילותינו – יש לשאול עד כמה אנחנו עצמנו מוכנים להקשיב.
שלוש מילים ניתן "לשלוף" מתוך הפרשה: האזנה, זיכרון ואחריות.
המלה הראשונה נמצאת כבר במילה הפותחת את הפרשה. "הַאֲזִינוּ", משה אינו אומר רק "שמעו", אלא "האזינו" – קריאה להקשבה שיש בה תשומת לב, נכונות לעצור ופתיחות לקבל את הדברים. יש בכך גם הכנה עמוקה ליום הכיפורים. לפני שמדברים – צריך לדעת להקשיב, לפני שמבקשים סליחה – להקשיב למי שפגענו בו, ולפני שאנחנו ממהרים להסביר מדוע צדקנו – לנסות לשמוע באמת גם את האחר. ואולי לפני שאנחנו מבקשים מהקב"ה שיקשיב לתפילותינו, ראוי שנשאל עד כמה אנחנו עצמנו מוכנים להקשיב.
"הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה, וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי". השמים והארץ מלווים את השירה כעדים נצחיים, אבל אפשר לראות בהם גם שני ממדים בחיינו. השמים הם השאיפות, האמונה והאידיאלים; הארץ היא חיי המעשה. יום הכיפורים מבקש לחבר ביניהם: לקחת את המילים הגדולות של התפילה ולהוריד אותן אל הארץ – אל הבית, המשפחה, העבודה, הקהילה והיחסים שבין אדם לחברו.
הרב יונתן זקס עמד על כך שמשה בוחר להיפרד מעם ישראל דווקא בשירה. יש דברים שאנחנו שומעים ושוכחים, אבל לשירה יש כוח אחר: היא נחרתת בזיכרון, עוברת מדור לדור וממשיכה להתנגן בתוכנו גם לאחר שהרגע שבו שמענו אותה חלף. משה מבקש שהדברים האחרונים שלו לא יהיו רק משהו שעם ישראל יידע, אלא משהו שהוא יישא בלבו.
מכאן מגיעה האזינו אל המילה השנייה החשובה כל כך לקראת יום הכיפורים: לזכור.
אחת האזהרות הקשות בפרשה היא: "צוּר יְלָדְךָ תֶּשִׁי, וַתִּשְׁכַּח אֵל מְחֹלְלֶךָ". משה מזהיר מפני השכחה. אדם יכול להמשיך בשגרת חייו, להצליח ולהתקדם ובדרך לשכוח מאין בא, מה חשוב באמת, למי הוא חייב תודה ואיזה אדם ביקש להיות.
אולי משום כך אנו זקוקים ליום הכיפורים בכל שנה מחדש. לא מפני שאיננו יודעים מה נכון, אלא מפני שאנחנו שוכחים. בתוך מרוץ החיים קל לשכוח הבטחה שהבטחנו לעצמנו, מילה שלא היינו צריכים לומר, אדם שהיינו צריכים להתקשר אליו, תודה שלא אמרנו, או סליחה שעדיין לא ביקשנו.
ומכאן מגיעה המילה השלישית: אחריות.
גם היא נמצאת בלבה של שירת האזינו. משה אינו מאפשר לעם להסתפק בזיכרון העבר או להטיל את האחריות על הנסיבות. הוא פונה אליו בשאלה נוקבת: " "הֲלַה' תִּגְמְלוּ זֹאת, עַם נָבָל וְלֹא חָכָם?" יש כאן דרישה לחשבון נפש: לא רק לזכור מה היה, אלא לשאול מה עשינו עם מה שקיבלנו, היכן טעינו ומה מוטל עלינו לשנות.
וזה בדיוק המעבר מן הזיכרון אל האחריות. זיכרון שאין בעקבותיו חשבון נפש עלול להישאר רק מבט לאחור, האחריות הופכת אותו למבט קדימה.
הרב יונתן זקס חזר פעמים רבות על הרעיון שהיהדות היא קריאה לאחריות אנושית. אמונה אינה מאפשרת לנו להטיל תמיד את האחריות על האחר או להסתפק בשאלה מי אשם. היא דורשת מאיתנו לשאול: מה אני יכול לעשות אחרת? מה מוטל עליי לתקן?
וזהו גם לבו של יום הכיפורים. עשר פעמים במהלך היום נאמר את הווידוי "על חטא", בלשון רבים. לא "על חטא שחטאתי", אלא "על חטא שחטאנו לפניך". האחריות היא אישית, אך גם משותפת. כל אחד נדרש לחשבון הנפש שלו, אך איש מאיתנו אינו חי לבדו. אנחנו משפיעים זה על זה, אחראים זה לזה, וכל אחד מאיתנו הוא חלק ממשהו גדול ממנו – ממשפחה, מקהילה, מעם ומשרשרת דורות שאנחנו ממשיכים ועתידים להעביר הלאה.
הדברים מקבלים משמעות מיוחדת בחברה הישראלית. השנים האחרונות לימדו אותנו בדרך קשה עד כמה אנחנו תלויים זה בזה. אנו רואים מחלוקת ופירוד, אבל ראינו גם גילויים יוצאי דופן של מסירות, התנדבות וערבות הדדית. גילינו שוב שברגעי מבחן, ההבדלים בינינו אינם מבטלים את
נסכם, שירת האזינו היא שירת פרידה, אבל היא גם שירת המשכיות. משה יודע שלא ייכנס עם העם לארץ, ולכן הוא משאיר בידיו לא רק הוראות, אלא מצפן: להקשיב, לזכור ולקחת אחריות.
אלו גם שלוש שאלות שכדאי לכל אחד מאיתנו לקחת איתו אל יום הכיפורים: למי לא הקשבתי מספיק? מה חשוב שאפסיק לשכוח? ומה אני יכול לקבל על עצמי לתקן?
אם ניכנס כך ליום הכיפורים, הווידוי והתפילות לא יישארו רק מילים במחזור, אלא יהפכו להתחלה של שינוי.
מי ייתן שבשנה החדשה נדע להקשיב יותר ולשפוט פחות, לזכור את המשותף לנו גם כשאנחנו חלוקים, לקחת אחריות ולא להטיל אותה תמיד על האחר, ולהפוך את התשובה האישית של כל אחד מאיתנו גם לצעד קטן של תיקון בחברה כולה.
שנכתב ונחתם כולנו לחיים טובים, לשנה של בריאות וביטחון, של ריפוי ותקווה, של ערבות הדדית, אחדות ושלום.
שבת שלום, גמר חתימה טובה ובשורות טובות, בנימין גבאי